מצלמות הן הבעיה. לא הפתרון

בכל מקום שבו ינסו להגביל את צעדנו ע"י צעדים ודברים חיצוניים יפעלו מיד האופציות העוקפות. ממש כמו בטרור.

אסף פאסי , ד' בתמוז תשע"ט

אסף פאסי
אסף פאסי
צילום: אודי זיטיאת

נחרדתי, כמו כולם, לקרוא על מעלליה של הגננת המתעללת. לא העזתי להסתכל בסרטונים, וכאבא לילדים בגן ובפעוטון הרשיתי לעצמי לא לראות את הזוועות הנוראיות הללו ששטפו את הארץ.

החרדה הזו מולידה בתחילה רצון אנושי לחלוטין של נקם. של פגיעה בעושי הרעה, של חיסול עושי העוול. אצל רובנו הדברים לא באים לידי מעשה. לא רק בשל החשש ממה יקרה אם נעשה את שבמוחנו, אלא בשל ההבנה שבעולם בו 'כל דאלים גבר' ובעולם בו הצופה הוא השופט והתליין אין סיכוי לחיות. היום אנחנו התליין, מחר אנחנו התלוי.

לאור העובדה שנקמה איננה נכונה, החלו לעלות פתרונות איסטנט אחרים. אחד הפתרונות הוא רישות מצלמות בכלל הפעוטונים החל מהראשון לספטמבר.

אני רוצה לנסות ולהציג עמדה שאיננה פופולארית, בימים אלה בהם שולטות המצלמות, והן הפתרון המיידי לכל מכה וצרה. מצלמות הן חלק עיקרי מהבעיה ואינן הפתרון. אם נרשת את עולמנו, המרושת כבר גם כך, במיליוני מצלמות נוספות העוול והרוע לא ייעלמו, להפך- הם יתגברו.

מיד אחרי שכלל גני הילדים שלנו ירושתו במצלמות, יתבקשו המצלמות להציל את רחובות העיר, המשרדים, בתי העסק המסעדות וכל מקום בו מצויים אנשים. עוד ועוד מצלמות ורובוטים ישתלטו על המרחב במטרה לשמור על המפלצת האנושית מלהתפרץ. אני רוצה לגלות לכם את הסוף כבר עכשיו – זה לא יעזור!
המצלמות הן חלק מהבעיה. הן אינן הפתרון. 

האדם האנושי עושה טעויות. יש לו את האפשרות הזו כחלק מטבעו האנושי. בכל מקום בו ינסו להגביל את צעדנו ע"י צעדים ודברים חיצוניים יפעלו מיד האופציות העוקפות. ממש כמו בטרור- ימנעו מעבר בגדר- ייכנסו מתחת לגדר, יחסמו את הקרקע מתחת- יעופו מעל. וכן על זו הדרך. עד שלא יהיה פתרון של אמת, שום כיפת ברזל או מצלמת ברזל לא ימנעו את הבעיות השוטפות. אנחנו רק נעשה רעש של פתרון שיוריד מעט את מצפוננו המתייסר לעוד תקופת טשטוש. עד המתקפה הבאה.

הפתרון העתיק והכל-כך לא טכנולוגי הוא הדרך להחזיר את עולמנו לשפיות. לשים לב לעולם המתפתח, לקבל בברכה את היצירות החדשות בעולמנו ולצד זה לזכור שיש משהו באנושות ששום מכונה לא תחליף.

הרצון שלנו להשיג יותר לא יוכל להתמלא ע"י מכונות. אף מכונה לא תחליף מורה בבית הספר, אף מצלמה לא תהווה תחליף להורה שיישאר עוד רגע בגן, ישאל, ירגיש את הילד שלו ויתן תשומת לב לקורה איתו.

התקופה הזו של החופש הגדול, כאשר הילדים נמצאים בבית ומחפשים בעיניהם אחרי העיניים שלנו, היא ההזדמנות לבנות משהו אחר. קשר אנושי של עין מול עין מול הפעוט הילד והמתבגר ששום תחליף כספי לא ייתן תמורתו. זה קשה מאוד- כמנהל עסק פרטי אני בוודאי יודע זאת.

אבל התשובה איננה דווקא בבלוקים בלתי נגמרים של זמן. התשובה היא בעיקר בתשומת לב בזמנים בהם נמצאים יחד. בשיחות אחד על אחד. בכמה דקות נוספות של להרגיש כאשר אנחנו איתם. כהורים, יש לנו מצלמת רנטגן לתוך הנפש של ילדינו. אם נדע להשתמש בה נוכל להימנע מרובוטים נוספים שיעשו את העולם שלנו מנותק יותר ויותר.