להחזיר את ההורים הביתה

אם התינוקות שלנו יזכו להתעורר למבט המעריץ של אמא שלהם, לחיבוק החם ולאהבה ההורית השופעת, נראה פחות פסיכולוגים ואולי גם נמעיט את השימוש בריטלין במחוזותינו.

ד"ר חנה קטן , ח' בתמוז תשע"ט

דעות הורות
הורות
צילום: עצמי

אמי הייתה גננת. היא אהבה להמחיש את אהבתה למקצוע בתיאור המבוכה שצפה בה כל חודש כשהגיע תלוש המשכורת - היא הייתה חושבת אז בליבה 'אבל זה לא מגיע לי, אם כבר אני צריכה לשלם על הכיף הגדול הזה!'...

אותי בתור תינוקת היא שמרה בבית, וגם את אחיי, עד גיל ארבע. אז הוכנסנו לגן טרום חובה. כך היה מקובל בארצות הברית דאז. וזאת למרות שאמי הייתה כבר דוקטורנטית. וזה היה נפלא.

בארצות הברית ההכשרה לטיפול בגיל הרך היא מאוד מדוקדקת, ובהיררכיה המקצועית הפירמידה הפוכה ממש למציאות שלנו - גננת מוסמכת מתוגמלת יותר ממורה. בעיניי זה ממש הגיוני. הרי אנחנו מפקידים את היקר לנו בידי הגנת והמטפלת במשך שעות כה רבות, והן אשר מעניקות לילדינו בהיעדרנו את הביטחון הבסיסי ואת הצרכים הפיזיים אך גם הרגשיים המאוד ראשוניים, את הגירסא דינקותא של החיים. איזו אחריות!

לילדינו, בצעירותם ואף בבגרותם, הייתה במשך שנים רבות מטפלת. היא הייתה הגאולה שלי, ואכן כך קראו לה - גאולה. היא קיבלה אותם כשחזרו מהגן, העניקה להם חיבוק אימהי, וגם זכתה למשש בידיה את הציורים ואת הפתקים והיצירות שהביאו מהגן, לשמוע באוזניה את ההתלהבות המבעבעת שהביאו אתם ממאורעות היום, ולראות בעיניה את העיניים הבורקות והלחיים הסמוקות והמתוקות. וכך במשך שנים רבות, עד השעה 14:00.

אז היה נכנס בעלי לתמונה. בהפסקה בין סדר בוקר לשיעורי אחר הצהריים הוא הגיע לאגור כוחות ללימודי הערב, ואחרי כמה אירגונים קלים גם הוא וגם כל הילדים נמו את שנתם [או לפחות כך הוא חשב... הסיפורים האותנטיים של ילדינו הבוגרים מגלים רזים כמוסים]. משעה 16:00 ועד שחזרתי הביתה מצאתי נערה או בחורה [הן התחלפו כמעט כל חודשיים-שלושה] ששיחקה עם הילדים עד לבואי.

בעצם, מסרתי את האימהות שלי לאשה זרה. ויתרתי על הרגעים הקסומים שרק אימא יכולה לחוות. איבדתי לעד את המומנטום במציאות של אל-חזור. האם הייתה לי ברירה? במקצוע הרפואה, ממש לא. בדיוק היום שיחת היום במדיה היא 'שעות התורנות הארוכות של הרופאים, לאן?' האמת היא שהמצב בזמני היה הרבה יותר מורכב.

לא היו הקלות, והיינו דור של מתמחים חסרי מודעות עצמית, ממושמעים ומתמסרים, כך ששעות העבודה הנוקשות לא אפשרו להגיע הביתה לפני השעה שש. ואני כמובן לא מדבר על הימים שבהם נשארתי בבית החולים בתורנות, על הרגליים 36 שעות רצוף. היום, בדור ש'חוצפא ישגא', המתמחים עומדים על זכויותיהם הרבה יותר בתקיפות.

וזה היה עצוב. מאוד עצוב. דילגתי על הכיף הגדול של האמהות הצעירה. והיום, כל המערכת התעסוקתית חותרת לשם, כדי ש'המגדר' לא ימנע מהאשה לעבוד משרה מלאה פלוס. אימהות שעובדות במשרות כאלו מקדימות לצאת ומאחרות לחזור לקן. והמפסידים הגדולים הם לא רק הילדים כי אם ההורים, והאמהות בעיקר. הן מפסידות את טעמה המתוק של ההורות בצעירותה.

התקלות שהתגלו לאחרונה בגנים ובמעונות מחזקות את הצורך להגביר ולהרחיב את הפיקוח, את התמקצעות, את האכיפה וכו'. חשוב לפתח תוכניות מוגנות לגילאים הרכים, המיועדות בעיקר להורים, בדיוק כמו התכניות שיש לגילאים הגדולים יותר.

ואציע ברשותי, עוד נקודת מבט - יתכן והגיעה השעה לבחון מחדש ולצמצם את הפקדת הילדים הרכים בידי אנשים זרים. הייתי מאריכה באופן משמעותי את זמן חופשת הלידה ליולדת, לפחות עד לגיל שנה מהלידה. כך מקובל בחלק ממדינות סקנדינביה, צרפת, ועוד. גם מנקודת מבט של גינקולוגית 14 שבועות אינן מספיקות להתאוששות הפיזית והנפשית לה האישה זקוקה לאחר מסע ארוך של הריון ולידה, קל וחומר אם קדם לזה מסע של התגברות על אי פריון.

אם התינוקות שלנו יזכו להתעורר עם בוקר למבט המעריץ של אמא שלהם, לחיבוק החם ולאהבה ההורית השופעת, נראה פחות פסיכולוגים, ונחווה אצלם פחות מקרים של התנהגויות קצה, ואולי גם נמעיט את השימוש בריטלין במחוזותינו.

אך חשוב גם שמקומות העבודה יאמצו את האידיאה. שהאישה תדע שמקומה שמור ומשוריין. ושבנוסף לתמריצים לנשים עובדות יתומרצו קצת יותר עקרות הבית, שהן-הן בונות באמת את בית ישראל.