מחאות לא מחמיאות

הסיבות להפגנות הקשות של בני העדה האתיופית נטועות עמוק באתגרים החברתיים עמם מתמודדת העדה מזה זמן רב.

אל"מ במיל' טל בראון , ח' בתמוז תשע"ט

אורח
אורח
ערוץ 7

מדינת ישראל חווה גלי מחאות כאלו ואחרות, מקצתן אלימות שלא בהכרח מביאות לתוצאות המקוות, למעט וועדות וחקירות, שאת תוכנן ניתן לעיתים לחזות, וליישום מסקנותיהן לקוות ולחכות.

ההפגנות שאירעו לאחרונה בעקבות הריגתו של הצעיר מבני העדה האתיופית, סלומון טקה ז"ל, גרמו לי לתהות אודות הקשר ההיסטורי לאירועי ואדי סאליב בחיפה, שהתחוללו לפני כשישים שנה והעלו לראשונה את עוצמת הסוגיה החברתית- עדתית על סדר היום של מדינת ישראל הצעירה, וכן להפגנות של תנועת "הפנתרים השחורים" בראשית שנות השבעים.

לאור המחאה ותחושות הקיפוח הקשות המועלות על ידי בני העדה האתיופית, כמו גם הדרישה להקמת עוד וועדת חקירה או בדיקה, מוטב שנעמוד ראשית על הסיבות והעילות לאותם אירועים, זאת לאחר שנבחין בקצרה בין סיבה לעילה.

סיבה הינה הגורם העיקרי והמהותי העומד בבסיסם של אירועים ומניע את הפעולות, בעוד שעילה הינה רק בגדר התירוץ להתחלתם. הדברים יובהרו טוב יותר בסקירת האירועים המוזכרים להלן.

ואדי סאליב

ב-9 ביולי 1959 הוזמנה המשטרה על ידי בעליו של בית קפה בשכונת וואדי סאליב שבחיפה, כדי לרסן אדם שהשתתף בקטטה במקום.

במהלך התקרית נורה תושב השכונה. בעקבות אותו הירי נאספו תושבים (רובם מקרב אוכלוסיית העולים החדשים מארצות צפון אפריקה שיושבו בבתים ערביים שננטשו בעקבות מלחמת העצמאות) ופרץ עימות אלים בינם לבין השוטרים. מפקד תחנת המשטרה המקומית שהגיע למקום הרגיע את הרוחות והאירוע הסתיים לכאורה.

כבר באותו לילה נפוצו שמועות שווא על מות פצוע הירי, ובתגובה לכך הפגינו מאות מתושבי השכונה מול תחנת המשטרה המקומית. ההפגנה התפזרה בשקט, אך מאוחר יותר נערכו הפגנות נוספות שהתפתחו לכדי מהומות אלימות. המפגינים, שיצאו אל השכונות המבוססות והוותיקות יותר בחיפה, יידו אבנים, חסמו כבישים, הציתו מכוניות, שברו חלונות ראווה, ובזזו חנויות. מועדוני מפא"י וההסתדרות הכללית הפכו למטרה עליה כילו מפגינים את זעמם. המשטרה ניסתה לפזר את המפגינים בכוח וכתוצאה מכך נפצעו 13 שוטרים ו־2 מפגינים, כן נעצרו 34 מפגינים. "ליכוד עולי צפון אפריקה", שהוקם זמן קצר לפני כן, הכריז על שביתה כללית.

בעקבות אותם האירועים התכנסה הממשלה לישיבת חירום. רוב השרים התייחסו בחומרה למארגני ההפגנות ותבעו מהמשטרה לנקוט נגדם ביד קשה. לוי אשכול, שישב בראש הישיבה, ראה באירועים חיזוק לעמדתו התומכת בעלייה סלקטיבית וייחס את יידוי האבנים בהפגנות ל"מנהג בארץ מוצאם, שם זה היה נוהג מקובל".
שר העבודה מרדכי נמיר האשים את מנחם בגין בליבוי המהומות ואף טען ש"הדבר היחיד שיש בפרשת ואדי סאליב הוא ששוטר בעל שם אשכנזי ירה שלא כהלכה".

שר הפיתוח מרדכי בנטוב תמך בפתרון המצב על ידי פעולה משטרתית תקיפה: "הייתי מייעץ שהמשטרה תהיה יותר עצורה בדיבורים ותעשה מעשים... כוחות חזקים של המשטרה ידכאו". שר המשטרה בכור שטרית תיאר את המפגינים כ"אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות וגם אנשים סתם מהקהל" וחשש מהשפעת המהומות על ערביי ישראל: "זה מתחיל להשפיע על החוצפה של הערבים... הם מתחילים לראות בזה דוגמה רעה. אם יוצאי צפון אפריקה נוהגים בצורה כזאת ונוהגים איתם בכפפות של משי מדוע להם אסור?".
השר משה כרמל היה היחיד שראה במחאה ביטוי למצוקה אמיתית: "המצב בתעסוקה והמצב בשיכון הוא 'שורש פורה ראש ולענה'... ביקרתי בכמה מקומות, במעברות, הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי, לא ידעתי שיש במדינת ישראל תמונות כאלה". 

בעקבות המחאה, החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט משה עציוני, כדי לבדוק אם המפגינים הופעלו על ידי גורמים חיצוניים, את תפקוד המשטרה ואת הסיבות למחאה.
הוועדה הוקמה ב-19 ביולי 1959 ובין מסקנותיה נמצא כי התנהגות המשטרה הייתה "מאופקת, זהירה מאוד וללא שימוש באמצעים תקיפים" וכי "הדריכם רצון עז להימנע מכל מעשה נחפז", הדו"ח משבח את קציני המשטרה על ש"שוו נגד עיניהם שיקולים של חינוך אזרחי".

על פי דו"ח הוועדה התחילו האירועים בערב ה 8.7.59 כהתפרצות ספונטנית מתוך הזדהות תושבים עם נפגע הירי. באירועי יום המחרת מצאה הוועדה יד מכוונת של "ליכוד עולי צפון אפריקה". ההכוונה התבטאה בהוראה לסגירת חנויות ואי יציאה לעבודה ובארגון התהלוכה. הוועדה לא מצאה הוכחות ל"יד מכוונת" באירועים האלימים החל משעות הצהרים ואחר הצהרים של אותו יום או לטענה ש"ליכוד עולי צפון אפריקה" פרסם כרוז הסתה.
כן מצאה הוועדה כי בקרב עולי צפון אפריקה שוררת תחושת קיפוח ואף אפליה מכוונת שגרמו להתפרצות: "הוזכר הניצוץ ונזכרה היד שנטלה את הניצוץ והדליקה בו. ברם, אין ניצוץ מתלקח אלא אם חומר בערה נוח לדלקה עומד מוכן ומזומן לקראתו". 

"חומרי הבערה" שמצאה ועדת עציוני היו: 

מצבה הקשה של השכונה מבחינת תנאי הדיור והתברואה. 

שיעור אבטלה גבוה ומספר רב של עובדים בעבודות דחק, ביניהם משוחררי צבא רבים חסרי מקצוע. מצב התעסוקה יוצר "אוירה של חוסר פרודוקטיביזציה ואי יכולת השתלבות אמיתית במשק העבודה והייצור". 

תחושות קיפוח של יוצאי צפון אפריקה: "נוכחנו לדעת... כי חלקים מסוימים של עדה זו טעונים מידה מרובה של הרגשת הפליה וקיפוח, לעיתים בצורה חריפה למדי... בידוד או הרגשת בידוד מן החברה הישראלית המושרשת, תוך תביעות רבות כלפיה". על פי הדו"ח תחושה זו של אפליה מכוונת משותפת לחלקים ניכרים מהעדה המרוקאית בכל הארץ.

דעות קדומות וזלזול של "שכבות רבות ומגוונות של הציבוריות הישראלית" ביוצאי צפון אפריקה, יחס היוצר ניכור ותחושת השפלה. בהקשר זה קבע היו"ר השופט עציוני: "כאן חטאנו כולנו, כאן אשמים אנחנו כולנו, לא פתחנו את ליבנו ובתינו בפני אלה הזקוקים בראש ובראשונה למידה גדושה של אהבת אחים".

על פי דו"ח הוועדה אין בסיס אובייקטיבי לתחושות האפליה והקיפוח של יוצאי צפון אפריקה: "לא נשאר בליבנו כל צל של ספק שהפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום אינה קיימת כלל. אם בשלבי ביצוע, בדרגים נמוכים יש ונוצרים מצבים של קיפוח והפליה למעשה, הרי שבמוסדות התכנון וקביעת המדיניות לא זו בלבד שאין זכר להפליה מכוונת אלא במקרים רבים קיימים רצון כנה, נטייה ברורה ומגמה בולטת לדאגה מיוחדת ומועדפת לעדות המזרח... בפני הוועדה נצטיירה תמונה מרהיבה של סולידריות יהודית ואחווה לאומית... "

בעיותיה של העדה נובעות, על פי הדו"ח, מעקירתה של הקהילה מדפוסי חיים מושרשים. "מתוך תבניות מוצקות של מנהגים, הווי והשקפת עולם אל מערכת חברתית ומנטלית שונה לחלוטין".

בחלוף קצת יותר מעשור מפרסום ממצאי ועדת עציוני, לפני כארבעים ושמונה שנים, ארעה התפרצות מחאה חברתית עדתית נוספת אשר זוהתה עם "תנועת הפנתרים השחורים".

"הפנתרים השחורים"

בתחילת שנת 1971 התפרסם דבר הקמתה של תנועת "הפנתרים השחורים". תחילה נטען שראשיה בעלי עבר פלילי, דבר שעורר חששות בקרב השלטונות מחזרה לאירועי ואדי סאליב. בתחילת מרץ 1971 התקיימה הפגנה של "הפנתרים השחורים", שזכתה לתהודה רבה בתקשורת ובציבוריות הישראלית דאז, בעקבותיה יוחסה לראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, האמירה "הם לא נחמדים", שהובהרה רק יוני 2013 עם חשיפת מסמך מארכיון המדינה ובו הדברים הבאים: "בכנס לציון סיום חגיגות המימונה, שהתקיים למחרת אותו לילה בו התפרעו הפנתרים ברחובות ירושלים ואשר במהלך 'הפגנתם' הושלכו על ידם בקבוקי מולוטוב, אמרת אתה (בן שמחון) כי נפגשת עם הפנתרים העצורים ומצאת כי הם דווקא נחמדים. בתגובה לדבריך אלה אמרתי אני כי אלה המתפרעים ומשליכים בקבוקי מולוטוב על שוטרים יהודים, אינם 'נחמדים'".

ב-18 במאי 1971 הגיע מאבקם של הפנתרים השחורים לשיאו כשאלפי מפגינים התאספו בכיכר ציון בירושלים והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. המפגינים אף דרשו לשנות את שמה של הכיכר ל"כיכר יהדות המזרח". המשטרה שהגיעה לפזר את ההפגנה התמודדה עם המון זועם, שהשליך אבנים ואף בקבוקי תבערה. כתוצאה מההפגנות נפגעו שוטרים ומפגינים, מתוכם 20 אושפזו בבית החולים ו-74 מפגינים נעצרו על ידי המשטרה.

לאחר מחאה אלימה זו נעתרה ממשלת ישראל לדון בטענות "הפנתרים" והוקמה ועדה ציבורית למציאת פתרון למצוקתם. מסקנות ועדת הבדיקה העלו כי אכן שכבות רבות הופלו לרעה. בעקבות כך, הוגדלו באופן משמעותי תקציבי המשרדים שעסקו בעניינים חברתיים וכספים רבים הופנו לטיפול בשכבות המוחלשות.

מלחמת יום הכיפורים שפרצה ב1973 השיבה את הנושא הביטחוני לראש סדר העדיפויות של הממשלה והמשאבים שהוקצו בעקבות המלצות הוועדה הופנו לטיפול בצורכי הביטחון.

מסקנות והמלצות

מדינת ישראל, למרות 71 שנות עצמאותה, נחשבת עודנה למדינה צעירה ותוססת. מדינה הנדרשת להתמודדות עם אתגרים רבים, מסוגים שונים ובחזיתות שונות, אך גם זוכה לניסים לא מעטים.

בין הניסים, הרלוונטיים לענייננו, ניתן בהחלט למנות את התגשמות נבואתו של ישעיהו המוזכרת בפרק י"א פסוקים יא-יב: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ, לִקְנוֹת, אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ, וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת, וּמֵאִיֵּי, הַיָּם. וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ, מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. ובפרק מג בפסוקים ה-ו: "אַל-תִּירָא, כִּי אִתְּךָ-אָנִי: מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי, וּלְתֵימָן אַל-תִּכְלָאִי; הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ".

תהליך קיבוץ הגלויות הינו שלב חשוב והכרחי בדרך למיזוג הגלויות של עם ישראל בארצו. הדרך ליצירת האחדות בעם (לא אחידות!), שבעיצומה מצויים כולנו במולדת אליה שבנו לאחר 2000 שנות גלות, הינה ללא ספק דרך ארוכה, מורכבת ותובענית. הדרך, כפי שנוכחים אנו, רצופה משברים ומפחי נפש אך אסור שתביא קבוצות ועדות שלמות מקרבינו לכדי ייאוש, אלימות ואנרכיה.

הסיבות להפגנות הקשות של בני העדה האתיופית, עדת ביתא ישראל, שפרצו לאחרונה בעילת מותו של סלומון טקה ז"ל, נטועות עמוק באתגרים החברתיים עמם מתמודדת העדה מזה זמן רב.

על מנת להתגבר על אותם אתגרים, אין מקום רק במתן משאבים חומריים לבני העדה, אלא יש להשקיע בחינוך והבנה. נדרש לחנך את העובדים ברשויות השונות (ולא רק במשטרה), את תלמידי מוסדות החינוך ומקומות העבודה כיצד ראוי וצריך לנהוג איש ברעהו, גם נוכח שפתו ומראהו, על מנת שנוכל לחיות יחדיו, להסיר מחיצות ולבטל מגבלות.

ישנם ארגונים ומוסדות שהחלו עוסקים בדבר כבר לפני שנים, גם אם במינונים שונים שאינם תמיד מספקים, אך הולכים ומשתפרים הם בחלוף העתים. כך לדוגמא, זיהה צה"ל לפני שנים לא מעטות את האתגר, השכיל לבנות ולפתח כלים מקצועיים וחינוכיים, שבעזרתם שולבו בני העדה במקצועות ובמסגרות השונות, גם אם כרוך היה הדבר בלא מעט תהיות, טעויות ומהמורות.

הקמתן של ועדות חקירה ממלכתיות חדשות, אינן בהכרח המפתח להתגברות על המצוקות האמיתיות, המתמשכות והכואבות. אולי אם נשכיל פעם כחברה וכמדינה ליישם את המלצות הועדות שכבר הוקמו בעבר, וניישם את המדיניות הנדרשת הלכה למעשה, עשויה להיות לכולנו תועלת רבה וברכה בצידה.

כיהודי, ציוני וישראלי, אזרח המדינה, צר לי על תחושות קשות של קיפוח ומצוקה מצד כל מי שבחר לחיות עמדי במדינת ישראל ולשרתה בנאמנות, ללא קשר לדת ואמונה, עדה או מוצא, צבע עור ומגדר. 

צר לי כי במדינת ישראל האלימות, ההולכת וגוברת, הייתה לדרך המועדפת לפתרון מחלוקות קטנות כגדולות, להעלאת סוגיות מהותיות לטיפול הממשלה, לתודעה הציבורית ולסדר היום הכללי במדינה. 

אתגר חברתי משמעותי מונח לפתחנו כחברה ולפתחה של הממשלה הנבחרת הבאה, על מנת להשיב את האמון במערכות והמוסדות השלטוניים, למצוא את המאחד בעם, לצמצם פערים ולקרב בין הקטבים.

כולי תקווה שהמתמודדים לראשות הממשלה והנהגת המדינה, יחדלו מחגיגת ההשמצות, השנאה והמלחמה של איש באחיו, אשר תוצאתה ידועה, רעה ומרה. כולי תפילה כי לשם שינוי יפגינו מידת אחריות ודוגמא אישית בדרכם לפסגה ולאתגר הגדול הבא.