הזמן להעלות את שארית יהודי אתיופיה

מתנאל לטנר , י"ב בתמוז תשע"ט

דעות מתנאל לטנר
מתנאל לטנר
צילום: באדיבות המצולם

בימים האחרונים חווינו בצורה עוצמתית את מחאת בני העדה האתיופית. שנים רבות של בורות, גזענות וחוסר סובלנות כלפי בני העדה התפוצצו ברעש גדול לכדי מחאת רחוב רחבת היקף.

המחאה אמנם הוצתה עם ההרג של סלמון טקה ז"ל, אך נוגעת בבסיסה בשאלות רחבות היקף הנוגעות לשילובם של בני הקהילה בארץ. שיטור יתר, אפליה במקומות עבודה ועוד רעות חולות צצו ועלו לדיון ציבורי, לצד סטטיסטיקות קשות המראות על בעיות רבות בשילובם במערכת הכלכלית, החינוכית והחברתית במדינה.

אמנם לאורך השנים מרבית יהודי אתיופיה עלו לארץ, אך חלקם נותר מאחור. מרוכזים בשני מתחמים באדיס אבבה הבירה ובגונדר, מצפים בני הקהילה ליום בו יוכלו להתאחד עם קרובי משפחותיהם שכבר עלו לארץ בעליות האחרונות.

מבחוץ הם נראים כבני מקום, אך דתם יהודית- אורתודוקסית. שפתם אמהרית, אך לבם בירושלים, עיר הקודש. ל-70 אחוז מחברי הקהילה יש קרובים מדרגה ראשונה בישראל (ולנותרים מדרגה שנייה). כ-20 שנה מחכים 7,500 בני קהילת "התקווה" לאישור המיוחל לעלות לארץ עליה חלמו ב-2,000 שנים האחרונות.

לפני ימים מספר עלתה לארץ קבוצה מבני הקהילה. השמחה רבה, חברי משפחה זכו להתאחד עם קרוביהם בארץ המובטחת. אך לצד זאת, אין דבש ללא עוקץ, שוב משפחות נקרעו על יד משרד הפנים, ואמהות נצרכו להחליט אם להישאר עם ילדיהם באתיופיה – או בישראל. 

לבני הקהילה אין אופק ברור. 1,000 מבני הקהילה קיבלו אישור לעלות לארץ בשנה האחרונה, 600 אכן עלו. נכון לרגע זה אין עוד עליות באופק. זאת לאחר שבשנת 2015 ממשלת ישראל קבלה החלטה פה אחד להעלות את כל שארית הקהילה היהודית.

אך כידוע, הממשלה שלנו שיאנית בקבלת החלטות לפרוטוקול בלבד. בחודשים האחרונים שאלתי גורמים שונים בסוכנות היהודית ובמשרד ראש הממשלה, מדוע אין הממשלה שמה סוף לסאגה. מדוע אח אחד זוכה לעלות על המטוס המיוחל יחד עם הוריו, בזמן שאח אחר נשאר בגונדר, ללא תשובות וללא עתיד ברור?

העובדות ידועות לכל מי שמעורה בנושא. מדובר בצאצאי קהילת ביתא ישראל ההיסטורית שנאלצו לעבור לדת אחרת לזמן קצוב. ברגע שנתנה להם ההזדמנות חזרו בצורה פעילה ליהדות. התקדימים ההיסטוריים ידועים גם הם – קהילות יהודיות שנאצלו להתנצר או להתאסלם למראית עין, כמו אנוסי ספרד ופורטוגל, והצליחו לברוח לאחר שנים רבות מאימת האינקוויזיציה, התקבלו בזרועות פתוחות בקהילות יהודיות אחרות.

מאות ואלפי תיירים ישראלים ויהודים מכל רחבי הארץ מגיעים כל שנה לבתי הכנסת של הקהילה וחווים בצורה בלתי אמצעית קהילה יהודית אורתודוקסית למהדרין, שסדר יומה כולל תפילות, חגים ומקווה טהרה. בני הקהילה חווים הצקות והטרדות רבות מצד שכניהם הנוצרים, ומתקשים למצוא עבודה ולשכור בית. הרב יוסף הדנה, הרב הראשי של יהודי אתיופיה לשעבר, קורא להעלות אותם לארץ ולסיים את ההתעללות ארוכת השנים בקהילה זו. כך גם הרב ראובן וובשת, הרב הראשי הנוכחי.

אך לממשלת ישראל כל זה כנראה לא מספיק. היא סבורה שמדובר במעין סודנים, אזרחים דרג ג' שניתן להתייחס אליו כאל עדר צאן. כך נוצר המצב האבסורדי שבו משפחות מפוצלות בין מדינות שונות, ללא הגיון וללא חמלה אנושית מינימלית. זאת בזמן שרב חשוב מכנה כמעט מאה אלף מעולי אתיופיה כ: "גויים, מין ערב רב שמתחפש ליהודים".

מחאות בני הקהילה האתיופית יעלו וירדו, אך עדיין בד"ץ העדה החרדית יראה בהם כגויים, וידרוש שעובדים אתיופים ביקבים לא יבואו במגע עם היין. נראה כי אותו שד גזעני מפעפע מתחת לפני השטח, מציץ מדי פעם ומראה את פניו הרעות, אך קיים שם כל הזמן.

כידוע, חוק השבות מאפשר אף לאנשים שאינם יהודים על פי ההלכה לעלות לארץ. אך אצל יהודי אתיופיה הקריטריונים אחרים משום מה. בזמנים של גרעון תקציבי, כנראה שלא מעניין את הממשלה לקיים את הבטחותיה. הרי האתיופים הם אוכלוסייה חלשה, ומי ישמע את צעקתם ויפתור בעיות שורש? ואיזה פוליטיקאי יתעסק ערב בחירות באוכלוסייה שלא שווה מספיק מנדטים בכנסת?

הגזענות, או ליתר דיוק השבטיות, צרובה עמוק בהיסטוריה היהודית. עד בוא הרומאים למצור על ירושלים עוד נלחמו ביניהם אנשי שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב, ולוחמי אצ"י ואי"ל לא התאחדו גם בזמן שהנאצים צעדו ברחובות גטו וורשה. אך שורש שנאת החינם שמכה בנו ללא רחם קדום עוד יותר. בני יעקב ובראשם יהודה מציעים למכור את יוסף בעבור כסף – "מה בצע (כסף) כי נהרוג את אחינו?... לכו ונמכרו לישמעאלים!".

האם נמשיך את אותו מבט הבוחן שווי של עולים דרך החור של הלירה? האם לא הוקמה מדינת ישראל בראש ובראשונה כדי לקלוט עולים יהודים מכל העולם? האם לא חשבה הממשלה על ההשלכות הכלכליות בטרם החליטה להעלות לארץ 50,000 יהודים מאתיופיה, תוך קריעת משפחות לרסיסים?

בשנת 77' קרא מנחם בגין לראש המוסד דאז יצחק חופי את קריאתו המפורסמת: "הביאו לי את יהודי אתיופיה". בשנת 91' החליט ראש הממשלה דאז יצחק שמיר להעלות 14,400 מיהודי אתיופיה ביום וחצי לארץ, במה שכונה לימים מבצע שלמה. האם לא הגיע העת לסיים את העלייה הזו אחת ולתמיד, תוך לקיחת אחריות על שארית היהודים הנידחים בארץ אתיופיה? האם יצטרף ראש הממשלה בנימין נתניהו לאותה שרשרת מופלאה של ראשי ממשלה שהנהיגו וקבלו אחריות על חיי יהודים שנמצאים בארץ רחוקה?

הרבה בעיות עומק קיימות בשילוב העדה האתיופית בארץ. חלקן מורכבות יותר וחלקן פחות, אך אחת מהן קלה לפתרון מאין כמוה. ממשלת ישראל, העלי את אחינו מאתיופיה, הראי שאין הבדל בין דם לדם. הראי שפתרון בעיות העדה אכן מונח בראש מעייניך, ולא מדובר בהבטחות בעלמא, שישקעו וייעלמו עם תום הדי המחאה.