לפני מספר ימים שמענו התבטאות חריגה של אהוד ברק: "חובשי כיפות המתהדרים בתואר רבנים עוברים על שלוש השבועות".
יו"ר 'ישראל דמוקרטית' ששב לפוליטיקה התבטא באופן יוצא דופן על הסוגיה הדתית-אידיאולוגית: "שלוש הלאווים האלה מהתלמוד נחצים יום יום" (מעריב 07.07) מעטים התייחסו להתבטאות הזאת בודדים הבינו אותה וכמעט אף אחת לא ירד לעומקה.
אין דמות שמייצגת היום את השמאל הציוני הקלאסי יותר מאהוד ברק, אהוד ברק נולד בשנת 42 בקיבוץ משמר השרון בן למשפחה מפ"איניקית קלאסית, הורים שגדלו במשפחות חרדיות במזרח אירופה, נטשו את הדת בגיל צעיר ועלו לבדם ארצה לממש את החזון הציוני בעוד משפחותיהם נשארו בגולה ונספו בשואה (סבו וסבתו מצד אימו נספו בשואה, הורי אביו נרצחו עוד קודם) הוריו של ברק היו ממקימי קיבוץ משמר השרון מקום בן נולד אהוד ברק, גדל והתחנך ומשם התגייס לשרת את עמו בצה"ל, כמיטב המסורת הקיבוצית של שנות ה50.
בעיות מצפון לא טרדו לרגע את מנוחתו של ברק במגוון תפקידיו הביטחוניים והוא פעל תמיד בלי בג"ץ ובלי בצלם.
נכון שהדמיון האידאולוגי בין דוד בן גוריון מנהיג השמאל הציוני המיתולוגי לבין אהוד ברק קלוש עד אפסי ונכון שאהוד ברק סוציאליסט כמו מרגרט תאצ'ר וצנוע כמו דונאלד טראמפ, עדיין אהוד ברק מייצג בעצם מהותו את השמאל הציוני.
מנגד, אין דמות שמייצגת את המחנה הלאומי יותר מבנימין נתניהו, החל מאביו מנכבדי ה"משפחה הלוחמת", המקורב לזאב ז'בוטניסקי, אשר למרות גאוניותו נודה על ידי הממסד האקדמי, רק בגלל השקפותיו הלאומיות. המשך בשרות בסיירת מטכ"ל דרך תפקידו עשגריר ישראל באו"מ וספריו שהם קלסיקה ציונית, וכלה בהנהגת הליכוד ויצוג המחנה הלאומי דרכו. ובכך הוא ממשיך דרכם של שמיר, בגין וזאב ז'בוטינסקי
נכון שהדמיון בין בגין לנתניהו זעם עד אפסי, כמו להשוות בין וילה בקיסריה לדירה בירושלים, או כמו להשוות בין כוס מים לשמפניה ורודה, אבל נתניהו בעצם מהותו מייצג את המחנה הלאומי.
לכן הבחירות הללו הם קרב בין ביבי ברק, זהו המאבק הישן בין שמאל לימין. שאר המפלגות כמעט לא רלוונטיות.
לפני כ120 שנה התחלק עם ישראל בין תומכי הציונות לבני מתנגדי הציונות, הויכוח כלל מרכיבים רבים אבל מהות חילוקי הדעות נבעו ממחלוקת דתית. האם עם ישראל רשאי בכלל לעסוק בגאולה באופן עצמי, או שעליו לשבת בשקט בגלות ולחכות למשיח.
הציונות דגלה כמובן באפשרות הראשונה, ולמרות שניסתה להסתיר זאת היתה הציונות, גם הזרמים החילוניים שבה, תנועת גאולה. הגישה השניה שהתנגדה לפעולות גאולה עצמיות וכפעל יוצא התנגדה לציונות התבססה בעיקר על "שלושת השבועות", שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות, שלא ידחקו את הקץ... מיותר לציין שהציונות לא ממש קיבלה את הגישה הזאת.
(קולמוסים רבים נשתברו בנושא שלושת השבועות, ואין כאן המקום להאריך בזה, רק נציין שכיום כשמדינת ישראל היא עובדה מוגמרת, אין לכך כל משמעות)
האמירה של ברק לפיה "חובשי כיפות המתהדרים בתואר רבנים עוברים על שלוש השבועות" היא אמירה חדה ומדוייקת, שנאמרה אומנם ככלי לניגוח פוליטי נגד ביבי החובר לציונות הדתית, אבל יותר משהאמירה הזאת מעידה על רבני הציונות הדתית, היא מעידה על אהוד ברק ועל המחנה השמאל שהוא כאמור מיצגו.
ב70 השנה האחרונות עשה השמאל סיבוב פרסה אידאולוגי, מתנועה ציוניות הדוגלת בגאולה עצמית הפך השמאל לחסיד של סאטמר ו"שלושת השבועות" הדוגל בפסיביות לאומית (אם בכלל עוד נשארה בו לאומיות) וכמובן ב"אי מרידה באומות".
הצבר המחוספס שזחל בצעירותו עם סכין בין השיניים לחסל את אויבי עמו, הפך עם זקנתו לאב טיפוס של היהודי הגלותי
במילותיו חתם אהוד ברק על תעודת הפטירה של השמאל הציוני.