לצעוד כדי לשבור

האופי הפולמוסי-מחאתי של מצעדי הגאווה, אינו מאבק רק על הכרה וזכויות, למעשה הוא הקצה של מאבק איתנים תרבותי. 

הרב יאיר קרטמן , י"ח בתמוז תשע"ט

דעות הרב יאיר קרטמן
הרב יאיר קרטמן
צילום: עצמי

עיריית נתניה לא שיתפה פעולה עם מצעד הגאווה בתחומה. הישג מרשים בנוף הפוליטי. העיריה התנתה את עזרתה, ברשימת הגבלות.

ה'חמורה שבהם' הייתה הדרישה להפוך את האירוע להפנינג בכיכר  ולא מצעד בחוצות העיר. מבחינת המארגנים גזרה זו הייתה בלתי נסבלת, עקירת העוקץ המחאתי-פולמוסי מהמצעד, הייתה קריטית ולא מתקבלת על הדעת. מצעדי הגאווה נושאים אופי מחאתי-פולמוסי, ככזה שאינו מאפשר התעלמות מקיומם, והפנינג משפחות לא מביא מבחינתם את התוצאה הרצויה.

האופי הפולמוסי-מחאתי של מצעדי הגאווה, אינו מאבק רק על הכרה וזכויות, למעשה הוא הקצה של מאבק איתנים תרבותי. 

המאבק אינו בין נורמות שונות, אלא על עצם קיומן של נורמות.

בתקופה ההיסטורית של ימי הביניים עד העידן המודרני, התפיסה האנושית המרכזית הייתה, כי הפתרון לעולם טוב ומתוקן נעוץ במגע עם האלוקי. דפוסי החשיבה וההתנהגות של כתבי הקודש, יובילו את העולם לגאולה. העידן המודרני, עורר מחדש את צורת החשיבה הפילוסופית, כי הפתרון לבעיות העולם נעוץ בשכלו של האדם.

האנושות כבשה ושיפרה תחום אחר תחום, הקידמה ברפואה, בטכנולוגיה, בהכרת הטבע, הובילה למצב שהמגע עם האלוקי החוויר אל מול עוצמת האנושי.

אולם האור האנושי, הוביל לקטסטרופות אנושיות בממדים מפלצתיים, שלידן, מלחמות הדת נראו פתאום משחק ילדים. מלחמות העולם, קומוניזם, נאציזם, הותירו נהרות של דם ושל סבל אנושי. האימרה המיוחסת לאיינשטיין 'איני יודע איך תראה מלחמת העולם השלישית, אבל הרביעית, ודאי תהיה כבר עם מקלות ואבנים'  ביטאה את ההבנה, כי ציר ההתקדמות האנושית אינו מבטיח עלייה תרבותית מתמדת. הבטחון העצמי האנושי החל להתערער. במקביל, גם בתחומי המדע, האמונים על מדידות וניתוחים מדויקים החלה להתבסס ההשערה, כי היכולת של האדם לתאר את המציאות בצורה אובייקטיבית אינה קיימת. החל כרסום בתפיסה המודרנית.

הפוסט מודרניזם החל לחלחל. 

אם השכל האנושי הוא לא הפתרון, נפרק אותו ונבנה עולם, ונפרק אותו וחוזר חלילה.

תהליך הפירוק הפוסט מודרני לא פסח על שום תחום. שפה ומחקר, מוסר ונפש האדם, זהות מינית ומשפחה, מבנים חברתיים, מדינות ומעצמות, כולם עברו תהליך של פירוק תרבותי. המגמה התרבותית ראתה בפירוק עצמו את הפתרון.

ההישג האינטלקטואלי המרשים ביותר, היה פירוק תבניות המחשבה עצמן, דהיינו, את האופן שבו האנושות בוחנת דברים. המבנה השכלי של נכון ולא נכון, אמת ושקר, כמבנה מחשבתי מחייב, נשלל. מבנה המוסר כמערכת ערכים מרכזיים ומסביב להם ערכי משנה נופצה. אין סולם ערכים, אין מרכז ופריפריה. אין סולם השיגים, רב תרבותיות רב מוסריות, רב אמיתיות. 

במובן הזה, ה'תרבות הטרנסגרסיבית' הייתה אפקטיבית ביותר, 'טרנסגרסיביות' משמעותה היא שימת דגש לחריג ולשונה והפיכת השונה והחריג למרכז הדיון. המטרה הייתה יצירת מבנה מחשבתי, שבו אין סדרי עדיפויות, אין רגיל וחריג, מומלץ ויוצא דופן.

אין מושג של נורמה. מצעדי הגאווה בהקשר הזה נושאים אופי קרנבלי -פולמוסי מובהק בכוונת מכוון. הם לא עוסקים רק בקבלת זכויות ובהכרה חברתית. הם חלק מהניסיון לשינוי תפיסתי כללי של החשיבה האנושית דרך המבנה המשפחתי והזהות המינית. הווליום המוגבר של סוגית אנשים בעלי משיכה חד מינית, בכל היבט ציבורי, קשור או לא קשור, יושב על אתו ציר.

הפוסט מודרניזם שלל את היומרה להגיע לעולם מתוקן על ידי השכל האנושי. מתודת השבירה הייתה שבירת המוקד האינטלקטואלי המוסרי והחברתי.

את המשמעות המעשית והתרבותית של השבירה, היהדות שוללת. התורה היא מערך שלם של נורמות. הנורמות של התורה הן הדרך לתקן עולם,ולדייק את החיים, לחיים של משמעות ולשאיפה אל הנשגב והמעבר או בלשון לועזית לחיים של 'טרנסצנדנטיות'.

המשמעות של חיים נטולי נורמות, הרסנית לחברה האנושית, הצבת החריג והשונה במרכז החברה מרוקנת את החברה משאיפות להתקדמות ומתגמולים חברתיים על מוצלחות. ביטול המחשבה של  אמת ושקר, לא מאפשרת הצבת יעדים מתקני עולם, חושפת את העולם לשליטת הרוע, ומייצרת תמונת עולם שלא ניתן לייצר ממנה שיפורים במציאות.

אבל חלקים מהאמירה המקרו-רוחנית, של הפוסטמודרניות, היהדות דווקא יכולה לקבל –

הפתרון העולמי לא נעוץ רק בשכל האנושי. אבל גם לא בשבירתו. הוא נעוץ בחיבור למקור האלוקי, התורה, כמקור מעל השכל, המעצים את השכל האנושי, נותן לו מקום בפיתוח העולמי -מוסרי ומעניק לו פשר, משמעות וכלים לחרוג גם אל מעבר לעצמו לשמיעה מחודשת לאלוקי.

אל מול התרבות הטרנסגרסיבית נעמיד את התרבות הטרנסצנדנטלית היהודית.