האם כדאי לרוץ ברשימה אחת, שתיים או 70?
האם כדאי לרוץ ברשימה אחת, שתיים או 70?

בחירות חדשות בפתח, ובשבועות האחרונים התנהלו אינספור דיונים בשאלה אם עדיף שהציונות הדתית  צריכה להריץ לכנסת רשימה אחת, שתיים או 735. ברשותכם, התייחסות מרוכזת לרוב הטענות שראיתי:

-"אין שום קשר בין כל חלקי מה שמכונה 'הציונות הדתית'. זה סתם איחוד בשביל לעבור את אחוז החסימה".

יש איזשהו ניסיון להציג את הציבור הדתי-לאומי כקבוצה מקרית שסתם דואגת לאינטרסים של עצמה, כאילו כל תושבי נס ציונה, עולי הונגריה או האנשים ששמם מתחיל באות ג' יקימו מפלגה.

הטענה הזו פשוט לא נכונה. לציבור הדתי-לאומי – מהיישובים ההומוגניים ביו"ש, דרך הגרעינים התורניים, הביצה בנחלאות, הקיבוץ הדתי, תושבי פתח תקווה וגבעת שמואל וכלה במושבניקים מהגולן, ובכל מי ששכחתי – יש תפיסת עולם ברורה: אמונה בה' ובתורתו, ואמונה שמדינת ישראל היא דבר חשוב ואפילו קדוש.לציונות הדתית יש דרך, אבל היא בשום פנים לא מוגבלת דווקא לאנשים עם כיפה סרוגה או כיסוי ראש. יש אנשים רבים שמאמינים בתורה ובמדינה, על כל הערכים שנגזרים מזה, למרות שהם מגדירים את עצמם כחילונים

האמונה הזו מייצרת מכנה משותף רחב מאוד בין כל אנשי הציונות הדתית (להוציא כמה חריגים בכל תחום), שנוגעת באינספור נושאים: חשיבות השירות הצבאי; חשיבות הלימוד בישיבות; זכותנו על הארץ וחובתנו ליישב אותה; ערך השבת; חינוך יהודי; אופי הרבנות הראשית, ועוד כמה וכמה.

בנוסף, יש כמה נושאים שלא נמצאים באופן מהותי בסל הערכים של הציונות הדתית, אבל בפועל מוסכמים על הרוב המוחלט של אנשי הציבור והתקשורת שלה: ריסון האקטיביזם השיפוטי, תגובה נחרצת יותר על פיגועים ועוד.

אז נכון, העובדה ששני אנשים מכירים בערך לימוד התורה, לא אומר שהם בהכרח מסכימים איך צריך להתנהל מסלול ההסדר והאם צריך להוסיף תקציב למדרשות; אמונה ביישוב ארץ ישראל לא אומרת מה הגישה הנכונה לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני כרגע; ויש אלף דעות בין הסרוגים איך החוק צריך להתייחס לשבת או לגיור, שלא לדבר על סוציאליזם. ובכל זאת, כשניגשים לנושא מתוך אמונה בערכים שמדברים עליהם, זה נראה אחרת לגמרי מאשר כשרק מנסים להסתדר עם קבוצת לחץ כזו או אחרת.

(ומעבר לכל זה, אפילו איחוד בשביל לעבור את אחוז החסימה הוא רעיון מצוין. הרבה יותר מוצלח מהרעיון השני: פיצול, זריקת קולות לפח והשארות מחוץ לכנסת)

-"אבל מה זה משנה אם רצים ביחד או בנפרד? בפועל יש אידיאולוגיות שונות, וכל אחד יצביע למי שנוח לו יותר להצביע לו".

אין מה לעשות, הרבה מנדטים פירושו יותר כוח.

במשך ארבע שנים נהגו בנט ושקד לומר לכל מי שמתלונן: יש לנו רק שמונה מנדטים; אם הציבור היה מעניק לנו שנים-עשר, דברים היו נראים אחרת. וגם עם השמונה האלה – שהגיעו בין השאר בזכות האיחוד עם "תקומה" – הם השיגו את תיקי החינוך והמשפטים, ועשו דברים יפים מאוד.

וכשמתפצלים, אומרת ההיסטוריה הקרובה, לא מקבלים את המשפטים. מקבלים את התחבורה.

-"מי קבע שאיחוד יביא יותר מצביעים מאשר ריצה בנפרד? על כל אדם שיצטרף בגלל האיחוד, יש אדם שיעזוב!"

ובכן, הציבור קבע. המפלגה המאוחדת של הציונות הדתית קיבלה 12 מנדטים בבחירות 2013, ושמונה בבחירות 2015 (אחרי קמפיין כאסח של הליכוד, כשעד המדגמים כולם היו בטוחים שהיא שוב סביב ה12). בבחירות האחרונות כולם יחד, בתוספת איחוד בין הבית היהודי ועוצמה לישראל, קיבלו חמישה.

גם אם נסתכל אחורה, בבחירות 2009 שתי מפלגות נפרדות קיבלו שלושה וארבעה; שלוש שנים קודם, רשימה מאוחדת קיבלה תשעה. כך שהטענה הזו היא פשוט קשקוש. איחוד מביא מצביעים, פיצול ומריבות קטנוניות מבריחים אותם.

-"אבל איך אפשר לגשר על התהום האידיאולוגית שפעורה בין (פלוני) ל(פלוני)?"

ההבדלים האידיאולוגיים שמנסים לייצר הם כלום. סתם כיסוי למשחקי כיסאות וקרבות אגו. בליכוד אפשר למצוא את ציפי חוטובלי, צחי הנגבי ואמיר אוחנה, שההבדלים ביניהם הרבה יותר מהותיים והם פועלים יחד מצוין; שלא לדבר על הפערים בכחול לבן או זהות.

להזכירכם, לפני הבחירות האחרונות לקחו בערך שבועיים מתישים עד שנחתם הסכם ריצה משותפת בין התאומות הזהות, הבית היהודי והאיחוד הלאומי. הרב רפי פרץ הסביר שזה בגלל שקשה לגשר על הפער האידיאולוגי.

אז במחילה, נפתלי בנט, הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' מסכימים על יותר מתשעים אחוז מהדברים, וגם זה ביום קשה. ונגלה לכם סוד: אפילו בנט ובן-גביר מסכימים על 80%-85% מהדברים.

מה שנכון, ככל שיש יותר אינטרסים, הפוליטיקאים מפריחים יותר ספינים ומנסים יותר לבדל את עצמם אחד מהשני, כדי שיוכלו למכור לציבור שהדרישה שלהם למפלגה נפרדת היא מוצדקת. וזו סיבה מצוינת לנסות לחתור כמה שיותר מהר וחזק לרשימה מאוחדת. אגב, אם היא מורכבת מהרבה מפלגות קטנות, זה דווקא יכול להיות חיובי, ולהבטיח שכל תת-מגזר ירגיש שיש שניים-שלושה ח"כים שפועלים לגמרי בשמו.

-"ויש מקום לחילונים במפלגה שאתה מדבר עליה?"

בודאי. לציונות הדתית יש דרך, אבל היא בשום פנים לא מוגבלת דווקא לאנשים עם כיפה סרוגה או כיסוי ראש. יש אנשים רבים שמאמינים בתורה ובמדינה, על כל הערכים שנגזרים מזה, למרות שהם מגדירים את עצמם כחילונים (או חרדים), וכמובן שיש להם המון מקום ברשימת ימין משותפת.

בפועל, כבר ראינו את איילת שקד, ינון מגל, רונן שובל ועוד (אמנם לא אצל כולם זה היה מוצלח לאורך זמן, אבל העיקון ברור) לוקחים חלק במפלגה. ויש עוד המון אנשים ראויים ומוכשרים, שאני חושב שיביאו ברכה לציונות הדתית ולכלל מדינת ישראל.

עם זאת, בעיני קצת משונה לשים בראש אדם שאינו שומר תורה ומצוות בעצמו. אני חושב שההצדקה המשמעותית ביותר למפלגה מימין לליכוד היא אמונה שממנה נגזרים ערכים מסוימים, וברגע שלא עורכים שיקולים של ערכים אלא רק של מנדטים, ההצדקה הזו נעלמת.

כמובן, אם מגיעים למשבר ובאמת אין אף אחד שיכול לתפקד כיו"ר, מי שיציל את המצב יבורך. כרגע יש לא מעט אנשים ונשים שיכולים להנהיג מתוך אמונה בכל ערכי הציונות הדתית (גם אם לא בהכרח כמו שאני מפרש אותם), ולדעתי הם עדיפים.

-"אז מה אתה טוען, שעדיף טוראי פוליטי חסר כישרון על פני פוליטיקאית מנוסה ומשופשת?"

לא. למען האמת לא ממש ברור לי מה הרב רפי פרץ – איש ברוך כשרונות ועתיר זכויות – עושה בפוליטיקה, למה הוא הוצנח אליה מלכתחילה ולמה הוא לא עזב אותה ברגע שהיה יכול. אבל יש המון אנשים אחרים שיכולים להנהיג מפלגה מאוחדת של הציונות הדתית, כזו שכוללת גם חילונים (והלוואי שגם חרדים), ופונה לציבור רחב.