סדרי עדיפות

תרבויות המטפחות את צעיריהן נותרות צעירות. לתרבויות המשקיעות בעתידן יש עתיד.

הרב פרופ' יונתן זקס , כ"ב בתמוז תשע"ט

יהדות הרב יונתן זקס
הרב יונתן זקס
צילום: רויטרס

מטות (במדבר ל:ב-לב:מב)

ארץ ישראל כבר קרובה כמטחווי קשת. בני ישראל עטורי ניצחון מקרבות ראשונים שנתנסו בהם. זה עתה גברו על המדיינים. נימה חדשה נשמעת בסיפור הנדודים במדבר. לא עוד תאנייה ואנייה, מריבה ומרי, הפסקול של השנים הקודמות. אנחנו יודעים מדוע. היללנות הייתה נחלתו של דור שנולד בעבדות, דור יוצאי מצרים. אך הנה חלפו כמעט ארבעים שנה.

הדור השני, דור ילידי החופש שחושל בסדן המִדבר, הוא בעל תודעה אחרת. בני דור זה כבר למודי קשת ויודעי מלחמה, ואין הם מפקפקים כאבותיהם ביכולתם להילחם ואף, בעזרת האל, לנצח.

אך הנה שוב צצה בעיה – בעיה מסוג חדש, כיאה לזמן החדש. תשומת ליבו של רוב העם ממוקדת עתה ביעד: הארץ שממערב לירדן, זו שאפילו המרגלים מוציאי הדיבה הודו שהיא "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ". אך בליבם של בני שבטי ראובן וגד מבשילה מחשבה אחרת. בעוברם בעבר הירדן התפעלו מכרי המרעה שבו, כרי חלומות למגדלי בקר. הם מחליטים שמוטב להם להשתקע שם, ממזרח לנהר, ומציעים זאת למשה.

שלא במפתיע, משה כועס. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן, 'הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תנואון [תְנִיאוּן קרי] אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'?'" (במדבר לב, ו-ז). הוא מזכיר להם את ההשלכות ההרסניות של מעשה המדכדכים שקדמו להם: המרגלים. העם כולו יסבול. הפקפוק שהם מפגינים כלפי מתנתו של השם לעמו, ארץ ישראל, מוכיח גם שהם לא למדו דבר מההיסטוריה. נציגי השבטים מסכימים עם טענתו של משה, אבל מסבירים לו שלא זאת כוונתם:

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ, וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה, כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה" (במדבר לב, טז-יט).

כלומר, אנחנו מוכנים להילחם עם שאר שבטי ישראל במלחמות לכיבוש עבר הירדן המערבי, ולא זו אף זו, אנו מתנדבים להיות ראש החץ בשדה הקרב. איננו יראים מהמערכה, ואיננו מנסים להשתמט מן האחריות הלאומית שלנו. אנו פשוט רוצים לגדל בקר, ועבר הירדן המזרחי מתאים לנו לשם כך. משה מסכים, אך מדגיש את חומרת מחויבותם של שני השבטים. אם הם יעמדו בדיבורם, יורשו להתיישב ממזרח לירדן. וכך אכן קרה (יהושע כב, א-ה).

זהו הסיפור שעל פני השטח. אך כמו במקומות רבים בתורה, הסיפורים נמצאים גם בין השורות. חז"ל, ברגישותם לדקויות הכתוב, העלו אחד מהם ממחבואו. הקשיבו היטב ללשונם של בני גד ובני ראובן: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ". משה, לעומת זאת, עונה להם "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם, וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ" (לב, כד). אצל בני ראובן וגד הצאן והמקנה באים לפני הטף;(1) משה הופך את הסדר ומקדים את הטף לצאן: את הילדים לָרכוש. כדברי רש"י:

חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה, "לא כן עשו. העיקר עיקר והטפל טפל. בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם".

מדרש חז"ל מבטא רעיון דומה באמצעות פרשנות יצירתית לפסוק "לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ" (קהלת י, ב). המדרש מזהה את הימין עם התורה והחיים, על פי האמור בפתח ברכת משה "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ, מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג, ב). השמאל, לעומת זאת, מציין את הארצי: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (משלי ג, טז). בני ראובן וגד ביקשו "עושר וכבוד" לפני האמונה ואריכות הימים. משה רמז להם שסדר הקדימויות הפוך. ממשיך המדרש: "אמר להם הקב"ה: 'אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם אין בו ברכה עליהם".(2)

אין זה רק מקרה שולי במדבר בימי קדם, אלא דפוס עקבי המתקיים לרוב אורך ההיסטוריה היהודית. גורלן של קהילות יהודיות נקבע, במקרים רבים מאוד, על פי גורם אחד ויחיד:האם החליטו להעמיד את הילדים ואת חינוכם בראש סדר העדיפויות. כבר במאה הראשונה לספירה כתב יוסף בן מתתיהו: "בקִרבנו אין אף איש אחד אשר לא יקל לו לספר את כל החוקים בעל פה מלפרש את שמו, כי כה הסכַּנו להגות בהם מראשית הגיענו לבינה עד אשר נעשו חרותים בלבבנו".(3) רשת בתי ספר שהלימוד בהם הוא חובה הונהגה בקהילות ארץ ישראל כבר אז (4) – מערכת חינוך החובה הראשונה בהיסטוריה. חז"ל פסקו, "כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן – מחריבין אותה; רבינא אמר, מחרימין אותה".(5)

דגם זה הוסיף להתקיים לאורך ימי הביניים. בצרפת, במאה ה-12, כתב מלומד נוצרי: "יהודי, גם אביון שבאביונים, אם יש לו עשרה בנים ילמד את כולם קרוא וכתוב, ולא כמונו הנוצרים למטרות רווח, אלא כדי להבין את דבר האלוהים; ולא את בניו בלבד אלא גם את בנותיו".(6) בספרד של המאה ה-15, שרדפה את יהודיה עד צוואר, התכנסו רבנים ומנהיגי קהילות בעיר ואיאדוליד בשנת 1432 ותיקנו גביית מיסים על בשר, יין, מילה, חתונות והלוויות לצורך הקמת קרן למימון בתי ספר בכל קהילה שיש בה חמישה עשר בתי אב ומעלה. (7) בשנת 1648, כשוך מלחמת שלושים השנה ופרעות ת"ח-ת"ט, הדבר הראשון שעשו קהילות ישראל באירופה לקימום החיים היהודיים החרבים היה החייאת מערכת החינוך. בספרם המחקרי על השטעטל 'החיים הם עם העם' תיארו מרק זבורובסקי ואליזבת הרצוג את השפעתו של הדבר על המשפחה היהודית:

הסעיף החשוב ביותר בתקציב המשפחתי היה שכר הלימוד, שצריך היה לשלמו במועד הקבוע למלמד בחדר. "הורים יורידו את הירח כדי לחנך את ילדם". האם, שהייתה אחראית על חשבונות הבית, הייתה במידת הצורך מקצצת בהוצאות המזון עד קצה גבול היכולת כדי לשלם על חינוך בנה. אם היה המחסור בלתי-נסבל היא הייתה ממשכנת את פניניה היקרות לה – ומשלמת את שכר הלימוד. הילד מוכרח ללמוד, הילד מוכרח להיעשות ליהודי טוב – בשבילה שני אלה היו היינו-הך.(8)

כאשר נתמנה רש"ר הירש לרבה של הקהילה בפרנקפורט הוא הקפיד כי הקהילה תקים בית ספר לפני שתבנה בית כנסת. אחרי השואה, שארית הפליטה של האדמו"רים וראשי הישיבות התמקדה בעידוד קהל שומעי-לקחם להוליד ילדים ולהקים בתי ספר.(9)

קשה למצוא עוד דת או תרבות אחרת שהעמידה כך את עצם קיומה על קדימותם של הילדים וחינוכם. היו בעבר גם קהילות יהודיות עשירות שהעדיפו להרעיף את כספן על בתי כנסת מפוארים; אלכסנדריה בשלהי ימי בית שני היא דוגמה לכך. אך היות שהן לא העמידו את הילדים בראש סדר העדיפויות, הן תרמו אך מעט לסיפור היהודי. הן פרחו קצרוֹת – ונמוגו.

נזיפתו המרומזת של משה בבני גד וראובן אינה פרט היסטורי זניח אלא הכרזה מכוננת של סדר הקדימויות היהודי. הרכוש משני, הילדים ראשונים. תרבויות המטפחות את צעיריהן נותרות צעירות. לתרבויות המשקיעות בעתידן יש עתיד. לא הרכוש שלנו מַקנה לנו נחלה בנצח, אלא הילדים שהולדנו והמאמץ שאנו עושים להבטיח שהם יישאו את אמונתנו ואת אורח חיינו לדור הבא.

————-

1. שימו לב גם להקבלה בין החלטת מנהיגי השבטים ראובן וגד לבין הכרעתו של לוט (בראשית יג, י-יג). לוט בחר אזור מגורים על פי שיקולים כלכליים – השגשוג בערי הכיכר – ולא שקל את השפעת הסביבה על ילדיו.

2. במדבר רבה כב, ט.

3. יוסף בן מתתיהו, קדמות היהודים (נגד אפיון), מיוונית: י"נ שמחוני, תל-אביב: מסדה, תשי"ט, מאמר שני, עמ' עד.

4. בבא בתרא כא ע"ב.

5. שבת קיט ע"ב. 

6. Beryl Smalley, The Study of the Bible in the Middle Ages (Notre Dame, IN: University of Notre Dame Press, 1952), 78.

7. Salo Baron, The Jewish Community (Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1945), 2:171–173. 

8. Mark Zborowski and Elizabeth Herzog, Life Is with People: The Culture of the Shtetl (New York: Schocken, 1974), 87. 

9. ראו על כל אלה בהרחבה בספרי על החינוך היהודי: Jonathan Sacks, Will We Have Jewish Grandchildren? (London: Vallentine Mitchell, 1994).