משמעותה הדתית של ארץ ישראל

רק בארץ ישראל אלוהים קרוב כל כך שאפשר להרגישו בשם וברוח, לחוש אותו מעבר לגבעה ממש, לשמוע את קולו בדקדוק הדיבור היומיומי.

הרב פרופ' יונתן זקס , א' באב תשע"ט

יהדות הרב יונתן זקס
הרב יונתן זקס
צילום: רויטרס

מסעי (במדבר לג-לו)

המסע הארוך קרב אל סופו. בני ישראל כבר חונים בערבות מואב על ירדן יריחו. פרשת מסעי פותחת ברשימה ארוכה של המסעות והתחנות במדבר, עד שהיא מגיעה אל התחנה הנוכחית, ושם אומר האל למשה לומר לבני ישראל: "...וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (במדבר לג, נג). לדעת הרמב"ן, זהו המקור למצווה לגור בארץ ישראל ולרשת אותה.

לפנינו אחד ממוקדי המתח המרכזיים ביהדות ובהיסטוריה היהודית: משמעותה הדתית של ארץ ישראל. ארץ ישראל היא עמוד תווך ביהדות; אין בכך שום ספק. על התנ"ך כולו, בשלל נושאיו וסיפוריו, חופה סיפור-על שנושאו הוא הבטחת הארץ והמסע אליה.(1)

ההיסטוריה היהודית מתחילה במסעם של אברהם ושרה לארץ בספר בראשית. המסע השני אליה, בימי משה, משתרע על ארבעת החומשים הבאים. התנ"ך כמכלול נגמר בהצהרת כורש בדבר הרשות הניתנת לגולי בבל לחזור לארצם – המסע הגדול השלישי. הפרדוקס של ההיסטוריה היהודית הוא שאף על פי שבליבה נמצאת טריטוריה מסוימת אחת, ארץ הקודש, עם ישראל שהה בגלות זמן רב מששהה בארצו; התגעגע אליה יותר משהספיק לגור בה; נסע יותר משחנה בה. רוב ההיסטוריה היהודית יכולה להיכתב בלשונה של פרשת מסעי – ויסעו, ויחנו.

מצב היסטורי זה הוא רק שיקוף של המתח העקרוני. מצד אחד, המונותיאיזם תופס את אלוהים, בהכרח, כבלתי-טריטוריאלי. הוא אלוהי כל הבריאה, ועל כן הוא יכול להימצא בכל מקום. הוא אינו כבול לעם מסוים ולמקום מסוים, כדרכם של האלים הפגאניים. הוא עושה אותות ומופתים אפילו במצרים. הוא שולח נביא, יונה, לנינווה שבאשור. הוא מתגלה לנביא אחר, יחזקאל, בבבל. אין בעולם מקום פנוי ממנו. ומצד שני – אי אפשר לחיות חיים יהודיים מלאים מחוץ לארץ ישראל; שאם לא כן, היהודים לא היו מצטווים מלכתחילה ללכת אליה ולשוב אליה. הרי לנו פרדוקס: את האלוהים הקיים מעבר לכל מגבלה של מקום אפשר לדרוש באמת רק במקום אחד.

חז"ל ניסחו את המתח הזה בשני היגדים מאלפים. מצד אחד, "כל מקום שגלו ישראל, כביכול גלתה שכינה עמהם".(2) מנגד, "כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה".(3) האם יכול אדם למצוא את אלוהים, לעבוד את אלוהים, לחוות את אלוהים, מחוץ לארץ הקודש? כן ולא. אילו הייתה התשובה כן מוחלט, לא היה תמריץ לעלות לארץ. אך אילו הייתה התשובה לאו מוחלט, לא היה טעם להישאר יהודי בגולה. על המתח הזה בנוי הקיום היהודי.

מה מיוחד בארץ ישראל? ר' יהודה הלוי מדמה זאת בספר הכוזרי לתנאי המחייה השונים באזורים שונים. כשם שיש ארצות, אקלימים וסוגי קרקע מסוימים שרק בהם אפשר לגדל כרמים, כך ישנה ארץ אחת, ארץ ישראל, שהיא לבדה מתאימה לגידול נביאים – ולא זו אף זו, עם שלם הנתון להשראה אלוהית. "אין עם הסגולה יכול להידבק בעניין האלוהי כי אם בארץ הזאת". (4)

הרמב"ן מציע הסבר אחר. לדבריו, השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות ... אבל ארץ ישראל, אמצעות הישוב, היא נחלת השם מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל ... כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלוהים אחרים בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לא-להים ונהיה מיוחדים לשמו.(5)

כלומר, כל הארצות וכל העמים נתונים לריבונות העל של הקדוש ברוך הוא, אבל רק על ארץ ישראל הוא שולט באופן ישיר. על ארצות אחרות מופקדים מתווכים – ארציים ושמימיים – והם הקובעים את גורל יושביהן. רק לגבי עם ישראל, ביושבו בארץ ישראל, אפשר לומר כי מערכת יחסיו עם האךוקים היא ההסבר הסיבתי הישיר להצלחותיו ולכישלונותיו.

ריה"ל והרמב"ן כאחד מסתמכים על מה שאנו יכולים לכנות "גיאוגרפיה מיסטית". ההבדל ביניהם הוא שריה"ל מסתכל על הארץ, והרמב"ן אל השמיים. לדעתו של ריה"ל, המיוחד בארץ ישראל הוא הקרקע, הנוף והאקלים. ואילו לדידו של הרמב"ן, המיוחד בה הוא שלטונו הישיר של הקב"ה. שניהם מסכימים כי חוויה דתית אפשרית גם בחוץ לארץ, אלא שהיא צל חיוור של החוויה הדתית בארץ ישראל. האם יש דרך לומר זאת באופן שאינו מיסטי? במושגים ובקטגוריות הקרובים יותר לעולמנו היומיומי? סבורני שיש דרכים לעשות כן; להלן אחת מהן.

התורה איננה רק קוד לשלמות אישית של הפרט. היא מסגרת לבניין חברה, אומה ותרבות. היא משרטטת מתווה למה שהרב אהרן ליכטנשטיין תיאר בביטוי הקולע "אושרה העילאי של החברה". יש בה חקיקת רווחה, דין אזרחי, כללים ליחסי עובד-מעביד, תקנות בענייני סביבה, רווחת בעלי החיים ורפואה ציבורית, ומתווה למערכות ממשל ומשפט.

התורה היא הקוטב המנוגד לגנוסטיקה ולשאר פילוסופיות שוללות-גשמיות הרואות את הדת ככלי לעילוי הנשמה אל מחוזותיה האווריריים של הרוח. על פי התורה אלוהים שוכן גם פה, על פני האדמה, בחיי בני האדם ובקשרים ביניהם ובקהילות שהם יוצרים. התורה ארצית מפני שאלוהים מבקש לשכון בארץ. המשימה היהודית היא, מתוך כך, לכונן חברה שהא-ל שוכן בקרבה. לו הגבילה היהדות את עצמה לעניינים שברוח, היא הייתה משאירה תחומים עצומים בחיינו מחוץ למוטת כנפיה הדתית: את הפוליטיקה, את הכלכלה ואת הסוציולוגיה.

המיוחד בארץ ישראל, כאז כן עתה, הוא היותה המקום היחיד בעולם שליהודים הייתה בו ההזדמנות לכונן חברה יהודית שלמה (למעט חריגים קצרי ימים כגון ממלכות חמיאר במאה השישית וכוזר במאה השמינית, שמלכיהן התגיירו). אפשר לחיות חיים יהודיים במנצ'סטר ובמונסי, במדריד ובמינסק – אך תמיד תהיה זו חוויה גדומה וקטומה. רק בישראל יהודים מנהלים את חייהם בשפת המקרא, במסגרת זמנים המוגדרת על פי הלוח העברי, ובמרחב רווי היסטוריה יהודית. רק בה הם רוב. רק בה הם יכולים לבנות משק, סביבה ומערכת ממשל על יסוד ערכים יהודיים. רק בה לבדה יכולה היהדות להיות מה שהיא נועדה להיות: לא רק קוד התנהגות ליחידים, אלא גם, ואפילו בעיקר, מתווה-יסוד של חברה.

מכאן אפשר להבין למה דרושה, מבחינה דתית, מדינה יהודית; למה צריך להיות מקום על פני אדמה שהיהודים מקיימים בו ממשל עצמי תחת ריבונות האל. אבל למה דווקא ארץ ישראל?

ארץ ישראל נמצאת במיקום אסטרטגי של מפגש בין שלוש יבשות – אירופה, אפריקה ואסיה. אין בה מישורים פוריים רחבי ידיים כגון אלה שבדלתת הנילוס ובעמק הפרת והחידקל (ובימֵינו: אין בה שדות נפט עצומים כגון אלה שבארצות המפרץ), ולכן אין בה כדי להצמיח אימפריה – אך בשל מיקומה, אימפריות תמיד לטשו אליה עיניים. משום כך, לאורך כל הדורות היא הייתה נתונה לתגרת ידן.

לצד פגיעוּת בינלאומית זו סובלת ארץ ישראל גם מפגיעוּת סביבתית. מקורות המים שלה תלויים בגשם, והגשם בה אינו מובטח (ומכאן מקרי הרעב השכיחים הנזכרים בספר בראשית). הקיום בה אינו מובן מאליו אף פעם. פעם אחר פעם יימצאו תושביה במצוקה, וכשייחלצו ממנה יחוו זאת כנס. כדי שתתקיים בארץ הזו מדינה עצמאית לאורך זמן יידרשו תושביה להישגים מזהירים – מדיניים, צבאיים וכלכליים. הישגים כאלה אפשריים רק מתוך אמונה בדרך ותחושת שליחות. על כן ידעו הנביאים, מפי האל וגם מהגיון ליבם, שבלי צדק חברתי ובלי תחושה של ייעוד אלוהי סופה של אומה זו ליפול ולִגלוֹת.

זוהי, אפשר לומר, התשתית האמפירית למיסטיקה של ריה"ל והרמב"ן. היא תקפה היום כבימי קדם. יש בקיום היהודי בארץ ישראל ישירוּת וטבעיוּת שלא ייתכנו במקום אחר. ההיסטוריה לימדה אותנו כי מיזם בנייתה של חברה בריבונות האל בְּארץ כה פגיעה הוא אסטרטגיה של סיכון גבוה. ובכל זאת, זה ארבעת אלפים שנה, יודע עם ישראל שהסיכון כדאי. כי רק בארץ ישראל אלוהים קרוב כל כך שאפשר להרגישו בשם וברוח, לחוש אותו מעבר לגבעה ממש, לשמוע את קולו בדקדוק הדיבור היומיומי, לנשום את שכינתו באוויר השחר הרענן, ולחיות, מתוך סכנה אך בביטחון של אמונה, בצל כנפיו.

--------

1. ראו D. J. Clines, The Theme of the Pentateuch, Sheffield: JSOT, 1978. 
2. מכילתא, פרשת בוא, יד. 
3. תלמוד בבלי, כתובות קי ע"ב.
4. ריה"ל, ספר הכוזרי, מאמר שני, ט-יב, מערבית: יהודה אבן-שמואל, תל-אביב: דביר, תשל"ז, עמ' נג.
5. פירוש הרמב"ן למקרא, ויקרא יח, כה.