מימון ההמונים יביא לבניין בית המקדש

כל מפעלי החסד ולימוד התורה הם אלו שמייחדים אותנו והופכים אותנו לעם כל כך מיוחד.

הרב אבי ברמן , ח' באב תשע"ט

דעות הרב אבי ברמן
הרב אבי ברמן
צילום: OU

נדיר מאוד בימים אלו לעבור שבוע מבלי שנקבל בקשה אחת לפחות להשתתפות בגיוס המונים כלשהו.

אם זה דרך הווטסאפ, SMS, שיחת טלפון, פייסבוק או אפילו מכולם גם יחד. אמנם תמיד מדובר במטרות ראויות, אך היצף ההודעות הופכות לעיתים למטרד.

באופן אישי, זכיתי ברוך ה' לתמוך בפרויקטים רבים. התקשרו אלי מהישיבות בהן לומדים הבנים שלי, הישיבות בהן לומדים בני הדודים, קייטנות לאנשים עם מוגבלויות שאחיינים מפעילים ועוד. וכמובן מעבר לכל אלה, כבר מתקשרים אלי גם אנשים שאני כלל לא מכיר. לכאורה לגיטימי שאגיד שזה כבר קצת מוגזם, לא?

אז האמת שזה לא מוגזם. גיוס כספים הוא עולם מורכב וקשה. כאיש חינוך שפועל גם להשגת תקציבים למקומות כמו "הזולה של חצרוני" ו20 מרכזי נוער בכל רחבי הארץ של ארגון OU ישראל, הניסיון המצטבר שלי מלמד אותי כמה גיוס כספים לטובת מטרות חברתיות חשובות הוא מבצע מורכב.

כאשר אני מרגיש שהוצפתי כבר ביותר מדי בקשות לתרומה אני נזכר בכך שכל סכום של כסף שאני מצליח לגייס, המשמעות הישירה היא ש"הזולה של חצרוני" למשל יכולים להציל עוד כמה בני נוער. המשמעות היא אדירה ולכן אני תמיד מנסה להסתכל על הדברים האלה בצורה חיובית.

הפלטפורמה של גיוס ההמונים משנה את כללי המשחק ומאפשר לנו לתרום סכומים קטנים ולהשיג מטרות גדולות. בעידן שלפני גיוס ההמונים, כל גוף היה מאתר רק את האנשים שמסוגלים לתרום סכומים משמעותיים ולתת "צ'ק שמן" לארגון. גם אנחנו היינו פונים אל אותם בעלי ממון ולב רחב, משתפים אותם בפעילות הענפה שלנו וחושפים בפניהם את כל העשייה המדהימה שנעשית בזכות הכסף שלהם.

תורם פוטנציאלי של חמישים שקלים או חמישים דולרים לא היה מקבל פניות מצד הארגונים ובוודאי שלא היה נחשף בפני מאות בני נוער מהפריפריה שמתגייסים לצה"ל והולכים לישיבות ומכינות בזכות מרכזי הנוער שלנו. בשיטה הישנה שני הצדדים היו מפסידים; הארגון היה מפסיד כספים שיכלו לסייע לו, ועם ישראל הפסיד בכך שלא ידע שיש כל כך הרבה עשייה מדהימה.

גיוס ההמונים דומה לתהליך שעברה התקשורת כאשר כניסתן של הרשתות החברתיות מסמסה את השליטה הבלעדית של מספר גופים גדולים ומצומצמים. עברנו לעידן שבו כל אחד יכול להיות איש תקשורת ולהביע את דעתו בפומבי. אותו דבר קרה עם המצאת הרעיון של גיוס ההמונים.

התרומה והיכולת להיות שותף למפעלי חסד אדירים כבר לא נותרה בידי העשירון העליון, אלא כל אחד שיש לו כמה עשרות שקלים לצדקה יכול מעתה ואילך להיות חשוף לכל העשיה המדהימה שיש היום במדינה, ולקחת גם חלק אקטיבי בפעילות בזכות תרומתו הצנועה. בדומה למחצית השקל שנתן עם ישראל במדבר, אין זה משנה כמה כל אחד תורם, הוא הופך חלק בפסיפס התורמים של עם ישראל.

כל מפעלי החסד ולימוד התורה הם אלו שמייחדים אותנו והופכים אותנו לעם כל כך מיוחד. הקב"ה ציווה אותנו במצוות צדקה ובהפרשת מעשר כספים. אנחנו שותפים של הקב"ה בנתינת צדקה וכשאנחנו מראים לו דווקא בתשעת הימים, ימי האבלות על חורבן הבית שחרב משום שנאת חינם, שיש בעם ישראל עשרות ומאות אלפים של תורמים למאות ואלפי ארגוני חסד ותורה, אין ספק שהקב"ה מסתכל מלמעלה ואומר: נמאס כבר מהמפעל הזה? תמשיכו בכל הכח ותחברו את עם ישראל בעשיית טוב.

יהי רצון שנזכה עד ט' באב לערוך מימון המונים לבניית בית המקדש השלישי וכולנו יחד נרקוד בהר הבית מחובקים ואוהבים.