תשעה באב לדור הZ

אבינועם הרש , י' באב תשע"ט

דעות אבינועם הרש
אבינועם הרש
עצמי

נתבקשתי ללמוד עם תלמידיי אודות תשעה באב. תכלס, מדובר באחד מהאתגרים היותר גדולים של הדור: מה לחורבן הבית מלפני אלפי שנים ולמחשבה שהכאב הזה באמת יגע בילדי דור הZ?

ואחת מהשאלות שישר שאלתי הייתה: "בכנות, מה היה יותר מפריע לכם? חורבן הבית או הפסקת חשמל של כמה שעות?".

התשובה שרובם ענו הייתה מאוד פשוטה ומתבקשת: הפסקת חשמל. עם כל הכבוד לחורבן הבית, זה קצת יותר כואב להם...

ונזכרתי איך שלפני שנים, מצאתי את עצמי בדיוק באותה הסיטואציה:

רווק בן 24 הולך לכותל בתשעה באב דרך השוק המוסלמי וכמה שניסיתי להתחבר לתשעה באב הרגשתי שאני משחק אותה ושזה לא באמת מעניין אותי, כאילו יש לי דברים שהרבה יותר כואבים לי מאשר חורבן הבית:

נמאס לי כבר לצאת לדייטים ואני לא רואה איך שאני אי פעם מצליח להתחתן

בדיוק חיפשתי עבודה ובינתיים לא ידעתי מאיפה אני אמור לשלם על הדירה השכורה שלי, דברים שעם כל הכבוד לתשעה באב הרבה יותר נוגעים בי... ואז, בדיוק אז, אני נתקל באנדרטה ממש כמה מטרים לפני הכניסה לשוק שכתוב עליה:

לזכר שמואל מאט, שנרצח כאן בגיל 21.

ואז גם נזכרתי בסיפור של הצעיר החרדי הבריטי שעלה לארץ מאנגליה והיה כבר מאורס והיה אמור להתחתן בעוד 3 חודשים...

ופתאום אני חושב על הבית שהוא היה אמור להקים ועל המחשבות שלו הארוסה שלו ועל החלומות והתוכניות וכל הדברים המרגשים והמדהימים שזוגות מאורסים חושבים ומתכננים ביחד

וסכין מגואלת בדם רצחה את כל החלומות המקסימים הללו ושפכה את הדם של שמואל ביחד עם הבית שהוא היה אמור לבנות

והתחלתי לדמוע בשקט ולהמשיך וללכת בתחושה מחניקה וכבדה לכותל וצעקתי בלב לאלוהים: תראה איך שהם החריבו את הבית של שמואל הי"ד שקם כל בוקר בארבע לפנות בוקר ללמוד תורה

תראה איך החלום שלו נחרב ושועלים הלכו בו והגעתי לרחבת הכותל וראיתי אלפי יהודים בוכים ושבורים ונדבקתי לאבני הכותל המנחמים והתחלתי לקרוא והדמעות ירדו ונתערבבו עם המילים:

"עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב."

ומעולם לא הרגשתי את המילים הללו חיות ונושמות ושורפות יותר כמו בתשעה באב ההוא

וחשבתי כמה זה נכון גם להיום: לא נוכל לחבר את הנוער של ימינו לכאב אלא רק דרך הכאב האישי שלהם:

אחות שעוד לא התחתנה, תלמיד שאחד מהוריו זקוק לישועות...או כל כאב אישי אחר.

ודרך הכאב האינדיבידואלי הזה של התלמידים, הם יוכלו לצאת ולפרוץ וליטול חלק בכאב הלאומי הכללי של כולנו.

שנתבשר ונזכה כולנו לבניין ירושלים במהרה.