על הפרהסיא היהודית
על הפרהסיא היהודית

א. מייסדי המדינה הכירו בצורך ליצירת אחדות בין חלקי העם, ובצורך לצקת תוכן יהודי במדינה, וכך נוסד ה"סטטוס-קוו", האוסר תחבורה ציבורית ופתיחת חנויות בשבת, מחייב שביתה בשבתות ומועדי ישראל ועוד. בשנותיה הראשונות של המדינה, המשיכה להיות מיושמת מגמת החקיקה דתית, ושאיפה להתקדם יותר מהסטטוס-קוו הבסיסי. כך פעלו הרב הרצוג, ולצדו "חבר הרבנים של הפועל-המזרחי", ובהם הרב ישראלי. 

עם השנים חל כרסום במפעל האבות-המייסדים ע"י גורמים שונים, ובמקביל חל כרסום בתודעת החשיבות של הנושא. המושג "חקיקה דתית" הפך לביטוי שאפילו חלקים בציבור שומרי המצוות מתנערים ממנו, ואף גורסים – בטעות – כי לפי שיטת הרצי"ה ואביו יש להימנע מחקיקה. 

יש המצטטים את הרצי"ה שאמר: אם זה יהיה רצוי או מופתע לכם, הייתי חבר לועד נגד כפיה דתית. אמרתי לאותם ידידים כי מצד התורה אין מקום במצבנו העכשווי לשום כפיה דתית, ועל אחת כמה וכמה לטרוריזם של חרדי של כפיה פרטית. ח"ו. אכן לא פחות מזה יש לעמוד נגד כפיה אנטי-דתית (לנתיבות ישראל, א, רלט). אמנם, כשהועד ההוא הפך להיות בעד כפייה אנטי-דתית, הרצי"ה פרש ממנו (משמיע-ישועה 221) . מכאן מסיקים רבים שהיה נגד חקיקה דתית.

אלא שבפעם אחרת נשאל, כיצד הדתיים, שהם מיעוט, כופים דעתם על הרוב? הרצי"ה השיב בשאלה – "חוקי הכנסת מחייבים אתכם או לא? הכנסת לא קובעת הלכה אבל היא קובעת סדרי-ציבור. התנפלויות וזריקת אבנים אינן מדרך התורה... עם זאת יש להשתדל באמצעות חקיקה בכנסת שסדרי הציבור לא יהיו הפקר... בכל צבור יש חילוקי דעות, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית והכנסת מורכבת מנבחרי הציבור, ומבטאת את הגוונים השונים שבאומה ומכריעה על פי רוב ומיעוט. מתוך כך השגנו כמה דברים, בודאי שאין זה מספק אותנו ואנו מקוים שמתוך סבלנות נשיג יותר. אתם קוראים לזה 'כפיה דתית', אבל זאת החלטה של הכנסת ומה שהיא מחוקקת מחייב את כולנו" (שיחות הרצי"ה, צבא וישיבה, תשכ"ח).

אצל רבים התחלפה התנגדות לכפייה דתית, שפירושה התערבות בחיי הפרט והפעלת כח כדי שיקיים מצוות, בהתנגדות לחקיקה דתית. מדינת-ישראל היא מדינת העם היהודי, ועליה לבטא במרחב הציבורי את ערכיו המהותיים ביותר, זהו  עניין קיומי לעצם חיינו כאן. לכן, על התחבורה הציבורית, בתי-העסק, בתי-החרושת ומשרדי-הממשלה – לשבות בשבת ובחג. במאמרו "קול דודי דופק" כתב הרב סולובייצ'יק: יש לי תמיד רגש מיוחד של סיפוק-נפש, בשעה שאני קורא בעיתון, שתגובת מדינת-ישראל אינה ידועה כעת, כי שבת היום והמשרדים סגורים... קול דודי דופק!"

ב. הראי"ה עצמו עסק הרבה בחקיקה ובדרישה לשמירת-ההלכה במרחב הציבורי. הוא דרש ממשקים לשמור שבת וכשרות כדי שהרבנות תיתן הכשר לתוצרת שלהם, וכשבתל-עדשים חיללו שבת בפרהסיא בחליבת-פרות, פרסמה הרבנות (סיון תרצ"ב) "אזהרה גדולה" ובה "מודיעים בזה לכל תושבי עיה"ק שאסור לכל בר ישראל לקנות חלב, גבינה, חמאה ושארי תוצרת החלב מחברת תנובה ירושלים".

הראי"ה עמל הרבה להכנסת סעיף לחוזה החכירה של הקק"ל, הקובע כי החוכרים מתחייבים שלא לחלל שבת בפרהסיה. כך אכן נקבע בסעיף מיוחד "שביתה מעבודות בנין ומלאכה בשדה ובכרם ובמפעלי תעשיה ומסחר". הוא גם התאמץ להכניס את "חוקת השבת" בעיר המתהווה תל אביב, עד שמאמציו הוכתרו בהצלחה (ראה בהרחבה בספר "להכות שורש", שהוצאתי יחד עם הרב איתם הנקין הי"ד). אמנם הקבוצה האנטי-דתית התנגדה לפעילות זו, והתקיפה אותו, בעיקר בעיתוני הפועלים.

וכאן הבן שואל – איך ניתן ליישב התנהלותו זו של הראי"ה עם מקומות רבים בכתביו, בהם הוא מדבר על תשובה מרצון? הלא תשובת הדור לא תהיה בכפיה, אלא תבוא בארבעה שלבים: כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת (אורות התשובה). הראי"ה עצמו הסביר שאמנם עיקר תשובת הדור תבוא מתוך הבנה ורצון, אך אין קיום ליהודים במדינתם, אם זו לא תבטא בציבוריות שלה את תורתה הנתונה מסיני. בנוסף, גם אז כמו היום, רוב הציבור מעוניין בפרהסיא יהודית, ואכן רוב נציגיו הסכימו לדעת הראי"ה.

יש הסבורים שהכל צריך להיות בהסכמה, ומציעים אמנות כאלה ואחרות. ההצעות הללו אינן אלא אשליה. אין מישהו משמעותי בקבוצות הלוחמות נגד הפרהסיא היהודית שמתכוון ליישם אותן, ובינתיים הם ממשיכים להרוס את מה שנותר מהיהדות בפרהסיא. אמנת גביזון-מדן היא דוגמה טובה לאשליה כזו, שהרי הגברת גביזון אינה מקובלת בקרב גופים אלה, והאמצעי היחיד היעיל הוא החקיקה. 

ג. הכרסום בסטטוס קוו לא נובע מעצם הגדרתו 'כפיה', אלא – כפי שנכתב לעיל – ממאבק של מיעוט לוחמני שיצר אז וגם היום את הרושם כביכול הרוב מתנגד. נוספה לכך חולשתו של הציבור הדתי ונציגיו הנבחרים, הנובעת מכמה סיבות, ובהן השפעת התעמולה הנגדית שלא זכתה למענה ראוי. 

גם מי ששולל את הכפיה של הסטטוס קוו, מעצם היותה כפיה, לא יסכים לבטל את חוק הגיוס שמא הכפיה תמאיס גם את הצבא, או לבטל את חוקי איכות הסביבה, התעבורה, וכל מה שחשוב לעצם הקיום. הכל יודעים שבלא חוקים – לא יתקיימו החברה וערכיה, והחוק אינו פוגע בהזדהות הציבור עם הערכים אותם הוא מייצג. הסיבה למתנגדי החקיקה הדתית אינה החקיקה לעצמה, אלא התנגדות לסממנים יהודיים במדינה.

כך מסביר מהר"ל מפראג (תפארת ישראל, לב) כי את התורה עצמה קיבלנו בכפית הר כגיגית, כיון שהדברים המהותיים בעולם אינם יכולים להיות תלויים ברצוננו. קיום עולם תלוי בתורה – ולכן גם לולא היינו מסכימים היינו מקבלים אותה. 

גם האברים החיוניים פועלים בהכרח: הלב, המוח, הריאות, מערכת העיכול – המערכת הלא רצונית. מה שחיוני יותר – לא יכול להיות נתון לבחירתנו.

יחד עם זאת, אנו שואפים כי גם הנושאים ההכרחיים – קיומו של הפרט, קיום האומה, קיום התורה והעולם – יתקיימו גם מבחירה ושיתוף הרצון שלנו. כמו במתן תורה כשאמרנו "נעשה ונשמע", כך גם כל העניינים ההכרחיים נעשים אהובים ומשמחים.