לאן נעלמה פסקת ההתגברות?

האם יתכן כי חסידי ״המשילות ומשפט״ עברו בתוך שלושה חודשים תהליך של חזרה בתשובה והפכו להיות תומכים בביקורת שיפוטית על הפעלת כוח שלטוני?

פרופ' יובל שני , י"ג באב תשע"ט

פרופ' יובל שני
פרופ' יובל שני
צילום: המכון הישראלי לדמוקרטיה

רק לפני שלושה חודשים סערה המדינה בשל ידיעות שהתפרסמו על הכוונה לכלול בהסכמים הקואליציוניים בין הליכוד לסיעות האחרות בקואליציה שהייתה צפויה לקום, נספח בנושא ״משילות ומשפט״.

לפי פרסומים שונים, בנספח נועדו להיכלל 16 סעיפים, לרבות התחייבות לחוקק פסקת התגברות שתאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוקים שבג״צ פסל, הגבלה על סמכות בית המשפט לפסול החלטות של נבחרי ציבור מטעמי חוסר סבירות, ביטול מוסד העותר הציבורי המאפשר להגיש עתירות לבג״צ בשל פגיעה בשלטון החוק על-ידי פרטים וארגונים הפועלים להגן על טובת הציבור בכללותו, שינוי אופן מינוי השופטים לבג״צ, וריסון כוחו של היועץ המשפטי לממשלה להנחות את פעולת השרים.

ראש הממשלה התנער בטוויטר מחלק מהיוזמות הללו. לדבריו, הוא מחויב לשמור על בית משפט חזק ועצמאי, אך אין זה אומר ש״בית משפט שהוא כל יכול״, או שלא נדרשים שינויים על מנת לאזן מחדש את היחסים בין הרשויות, בכוונה להעביר חוקים שנפסלו או עוכבו בעבר. במילים אחרות, נתניהו הביע תמיכה משתמעת בפסקת התגברות על חקיקה, ואילו שותפיו הקואליציוניים התבטאו מפורשות בעד הטלת הגבלות נוספות על סמכויות בג״צ. 

חשוב להדגיש כי שאלת היחסים בין רשויות השלטון היא שאלה בעלת משמעות חוקתית ופוליטית מן המדרגה הראשונה. במדינה כמו ישראל, בה הרשות המבצעת שולטת בכנסת, בית המשפט הנו הרשות היחידה היכולה לאכוף את ״כללי המשחק הדמוקרטי״ על השלטון, למנוע ניצול לרעה של כוח שלטוני ולהגן על זכויות המיעוט והפרט מפני עריצות הרוב.

החשש מפני פגיעה בכללי המשחק או ניצול כוח לרעה אינו ערטילאי. מיד לאחר הבחירות האחרונות ראינו כיצד מנסים גורמים בקואליציה לשנות את כללי המשחק הדמוקרטי באמצעות שינוי חוק החסינות באופן שיקשה על העמדה לדין של פוליטיקאים שניצלו לרעה את מעמדם.

העברת פסקת התגברות הייתה מונעת מבית המשפט להתערב בחקיקה החדשה, וביטול עילת הסבירות הייתה שוללת ממנו גם את היכולת לפקח על החלטות ספציפיות של הכנסת להעניק חסינות. ברור אפוא כי הוצאה אל הפועל של תכנית ״משילות ומשפט״ הייתה משנה באופן מהותי את צורת המשטר בישראל והופכת אותה מדמוקרטיה ״עבה״, בה הכוח השלטוני כפוף לפיקוח שיפוטי עצמאי, לדמוקרטיה ״רזה״ – מהחלשות בעולם המערבי המודרני - בה אין הגבלות של ממש על הפעלת כוח שלטוני, זולת אולי ריסון עצמי של חלק מהפוליטיקאים ומשפט הבוחר בקלפי.

והנה מערכת הבחירות החדשה, המתקיימת רק כמה חודשים לאחר שנחשפו התוכניות לשנות באופן יסודי את המבנה החוקתי של מדינת ישראל, מתנהלת בלא עיסוק או בדל עיסוק בשאלות הרות גורל אלו. פסקת ההתגברות התאדתה. ההגבלות על ביקורת שיפוטית נעלמו כלא היו. אפילו ההצעות לשנות את הרכב שופטי בית המשפט חזרו לבוידעם.

האם יתכן כי חסידי ״המשילות ומשפט״ עברו בתוך שלושה חודשים תהליך של חזרה בתשובה והפכו להיות תומכים בביקורת שיפוטית על הפעלת כוח שלטוני? או שמא, הם חוששים כי ההצעות לרסק את כוחו של בית משפט העליון יפגעו אלקטורלית בהם ובמפלגות שלהם, ולכן מסתירים את כוונותיהם האמיתיות? גורלה העגום של מפלגת הימין החדש, שהתיימרה בבחירות האחרונות ״לנצח את חמאס ולנצח על בג״צ״ ולא עברה את אחוז החסימה, מצביע על כך שהאפשרות השנייה היא נכונה. כנראה שהעם מסרב לראות בבית המשפט המגן על זכויותיו כאויב שלו. 

התנהלות פוליטית שכזו הנה פחדנית ובלתי מוסרית. אדרבא, אם התומכים ב״משילות ומשפט״ סבורים כי הרפורמות שהם מציעים מגשימות את רצונו האמיתי של הבוחר הישראלי בשלטון רוב בלא מצרים, יתכבדו ויציגו למשפט הבוחר לפני הבחירות את תכניותיהם המפורטות, ויסבירו מדוע כדאי לציבור לתמוך במפלגות המבקשות לרסק את בג״צ. אם לא יעשו זאת, כל ניסיון להעביר אחרי הבחירות יוזמות של ״משילות ומשפט״, יהיה גניבת דעת בוטה ותרמית של ציבור הבוחרים.