נוסטלגיה שגויה

הציונות הדתית נדרשה אז ונדרשת היום  להתמודד עם כוחות שונים כדי לשמור על זהותה ועל זהותה היהודית של המדינה

ד"ר רוני קמפינסקי , י"ד באב תשע"ט

דעות ד"ר רוני קמפינסקי
ד"ר רוני קמפינסקי
צילום: עצמי

אחת התופעות הנפוצות בחברה הישראלית היא תופעת "האידיאליזציה של העבר". אנשים רבים נזכרים בערגה בעבר ורואים בו רק את הצדדים החיוביים והטובים ומתעלמים מהצדדים הבעייתיים שהיו בהיסטוריה.

הביטוי שממחיש את האידיאליזציה של העבר הוא הביטוי הנפוץ:  "ארץ ישראל הישנה והטובה", שמקפל בתוכו את התחושה שכיום המצב בארץ הרבה פחות טוב - מבלי להבין שהמציאות משתנה גם היא, ודווקא בימנו יש דברים חיוביים רבים שלא היו בעבר. 

אחת הדוגמאות לכך נוגעת לציונות הדתית. כך למשל אביגדור ליברמן נזכר בערגה במנהיגותו של זבולון המר ז"ל;  העיתונאי שאול מייזליש מביע געגועים לציונות הדתית המתונה של פעם, וקרא במאמר בעיתון הארץ "להקים מחדש את הציונות הדתית"; ובמכון הישראלי לדמוקרטיה טענו ערב הבחירות האחרונות כי הבית היהודי שכח "מה להיות יהודי" (פרפראזה על אמירתו המפורסמת של נתניהו לרב כדורי). המכנה המשותף של כל האמירות הללו: הציונות  הדתית הקצינה ומבקשת לכפות את ההלכה על החילוניים. 

התחושות הללו כלפי הציונות הדתית חוטאת לאמת ההיסטורית, ודווקא מהכיוון ההפוך אליו מנסים לחתור חסידי "האידיאליזציה של העבר". במידה רבה, המפד"ל ההיסטורית הייתה אקטיבית בתחומי דת ומדינה – אף יותר מאשר היום. 

למי ששכח, "הציונות הדתית של פעם" הובילה את החקיקה הדתית במדינה; בזכותה נחקקה פקודת אוכל כשר לחיילים; בזכותה השבת נקבעה כיום המנוחה הרשמי; בזכותה נחקקו חוקי בתי הדין הרבני וחוק הרבנות הראשית. "המפד"ל של פעם" לא היססה להביא למשברים קואליציוניים סביב סוגיות דת ומדינה: היה זה למשל בשנת 1958 כאשר שר הפנים החילוני ישראל בר יהודה קבע תקנות בשאלת מיהו יהודי המנוגדות להלכה היהודית, ובשנת 1977 כאשר השבת חוללה בעקבות טקס הגעת מטוסי F15 לארץ. 

שר החינוך המפד"לי זבולון המר, שהיה ידוע בגישתו הממלכתית, דרש שחברת אל-על תפסיק לטוס בשבת; הוא לא נרתע מלצנזר תוכנית בטלוויזיה החינוכית שנתנה לגיטימציה להומוסקסואליות (ובג"צ כמובן את ההחלטה). המר גם נתן גיבוי מלא להחלטות הרבנות הראשית וטען שקולה צריך להישמע בסוגיות הציבוריות; והצהיר שהוא לא רוצה "לכפות על הנוער שלנו חילוניות". אם דברים אלו היו נאמרים כיום על ידי הנציגים הפוליטיים של הציונות הדתית, הייתה נשמעת קול זעקה אודות "הדתה" וכפיה דתית.

האם לא השתנו דברים בציונות הדתית? בוודאי שכן. השינוי הבולט הוא בעובדה ש"המפד"ל של פעם" העדיפה ממשלות אחדות על פני ממשלה צרה עם הליכוד, והייתה הסמן המתון בממשלות בגין ושמיר, ואילו כיום היא נושאת דגל יותר ימני. רוב הציונות הדתית רואה בכך שינוי מבורך (לפי כל סקרי העומק), ויש המסתייגים ממגמה זו. ואולם בל נשכח שכל המערכת הפוליטית עברה שינוי: השמאל הישראלי של פעם אינו דומה לשמאל הציוני של היום, וגם תנועת הליכוד שינתה את פניה בהיבטים רבים. אפילו בית המשפט העליון עבר תמורות מרחיקי לכת והפך להיות יותר אקטיבי – מה שמוביל את הציונות הדתית לבקר את פסיקותיו יותר מבעבר. 

לסיכום, הציונות הדתית נדרשה אז ונדרשת היום  להתמודד עם כוחות שונים כדי לשמור על זהותה ועל זהותה היהודית של המדינה. כך היה בעבר וגם צריך להיות גם בעתיד, וכל ניסיון להתרפק על העבר אינו עומד במבחן המציאות, וטעות ביסודו.