נשיקה של געגוע...

הרב נתנאל יוסיפון , י"ד באב תשע"ט

יהדות הרב יוסיפון בסדר ט"ו בשבט
הרב יוסיפון בסדר ט"ו בשבט
צילום: יח"צ

מספרים על האדמו"ר רבי יעקב ליינר מאיז'ביצה, בעל ה'בית יעקב', (ההילולא שלו ב – טו באב), שהיה מעביר לתלמידיו שיעור עיוני עמוק בגמרא מהשעה 12:00 בלילה עד 4:00 לפנות בוקר. 

השיעור היה מופלא ועמוק מאד. אבל אמרו התלמידים – את השיעור העמוק והגדול ביותר היינו מקבלים ב 4:00 לפנות בוקר. הרבי היה סוגר את הגמרא, ונותן לה נשיקה...

וזה היה הרגע הכי עמוק...                                                         (סיפר ר' שלמה קרליבך)

בסיפור זה יש אמירה עמוקה ביותר, אמירה שחורזת את פרשת ואתחנן, והיא גם הסוד הגדול של נחמתם של ישראל לאחר חורבן המקדש וכל החורבנות והצרות שעברנו בימי הגלות הארוכה והמרה.

בכל הדורות תמהו אומות העולם, החכמים והפשוטים גם יחד – מה הסוד של העם היהודי? כיצד העם הנרדף הזה, מצליח לשרוד את כל הרדיפות ולהישאר עם נצח? כיצד משמידים אותו במקום אחד, והוא שב ועומד על רגליו? כיצד הוא לא מאבד את הרעננות והחיוניות שלו?

המהר"ל בספר נצח ישראל, בבואו לדבר על הגאולה, מדבר קודם על הגלות, כי כדי להבין את סוד הגאולה צריך להבין קודם את עניינה של הגלות. לכן, כדי להבין את סוד הנחמה והנצחיות, נתבונן מעט בפרשיית הגלות, אותה קראנו בתורה בתפילת שחרית בתשעה באב, המהווה חלק מפרשת ואתחנן.

"כי תוליד בנים ובני בנים, ונושנתם בארץ, והשחתם, ועשיתם פסל, תמונת כל..." (ד, כה). אונקלוס מתרגם את המילה 'ונושנתם' – 'ותתעתקון', מלשון – 'עתיק'. התורה מתריעה על כך, שישנה אפשרות שבמרוצת הדורות בארץ ישראל, נגיע למצב שנרגיש שאנחנו כבר עתיקים, ישנים. 

זה מצב מסוכן, שבו עם ישראל בכלל, והדור הצעיר בפרט (הבנים ובני הבנים) מרגישים שהתורה, הדרך המיוחדת של עם ישראל היא עתיקה, ישנה, אין בה התחדשות, היא כבר לא 'המילה האחרונה'. 

תחושה זו היא אם כל חטאת, מפני שאז הקשר עם ה' הופך להיות קשר של 'פסל, תמונת כל'. העבודה הזרה החלה בחיפוש קשר עם ה', אך כשיוצרים לכך פסל, מאבדים את האינסופיות ומגבילים את עבודת ה' לפסל דומם, קר וחסר חיוניות. נשארים רק עם בבואה של עבודת ה', תמונה במקום עצם החיים. מי שהתורה הופכת אצלו להיות עתיקה ונושנה, מאבד את החיוניות וההתקדמות.

כל דבר חי הוא תמיד דינאמי, יוצר, מתקדם, מוליד דברים חדשים. מי שמתחיל להרגיש עתיק, הופך לפסל. חיצונית יש לפסל גוף כמו אדם חי, אבל הוא מת. ובמצב כזה, באמת, חלילה, לעם ישראל לא יהיה תקווה והוא לא ישרוד לנצח.

ואכן במצב כזה, הקב"ה מתרה בנו שהוא יעניש אותנו בכך, ש"ונשארתם מתי מעט בגויים", מתרגם אונקלוס – "עם דמניין בעממיא". לפי הפשט, כוונתו – עם קטן, שאפשר לספור את מספר אנשיו, והוא בין העמים. אך אפשר גם להבין כאן גם פשט נוסף – עם שמנוי ונספר בין העמים. כלומר, הקללה היא, שנהפוך להיות עם רגיל, שנספר עם כל העמים, וכמו שכל העמים אינם עם נצח, אלא הם מתים וכלים במרוצת הדורות, כך חלילה יעלה בגורל עם ישראל. (ואכן, הכוזרי מדבר על כך שכל העמים הם 'אומות מתות' לעומת עם ישראל שהוא עם חי).

אם כן, כיצד ניגאל וכיצד נישאר עם נצח? עונה התורה – "וביקשתם משם את ה' אלוקיך, ומצאת...". הפתרון מצוי בבקשת ומציאת ה', ונרחיב את הדברים.

פרשייה זו היא חלק מפרשייה גדולה יותר, שעוסקת במעמד הר סיני. ולכאורה, יש בה סתירה גדולה. בפרשייה זו התורה מאריכה לבאר (ד, יב) – "קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים, זולתי קול". לה' אין גוף ולא דמות הגוף, ולכן ראינו רק אש ושמענו קול, אך לא ראינו שום גוף.

והנה, יש פסןק שבמבט ראשוני סותר זאת – "אתה הראת לדעת, כי ה' הוא האלוקים..." (ד, לה). ומפרש רש"י – "כשנתן הקב"ה את התורה, פתח להם שבעה רקיעים... וראו שהוא יחידי". אם כן – ראו, ולא רק שמעו?

התשובה היא שכמובן לא ראינו את ה', אך הוא התגלה אלינו במדרגת וודאות כזו, כמו הוודאות שיש לאדם שרואה דבר. מבחינה זו ראינו, אך ראינו את ה' שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף. עם ישראל קשור לה', שהוא אין סופי (במקום ובזמן), ולכן הוא יחידי, כי לאין סופיות לא יכול להיות שני. ומי שקשור בוודאות מוחלטת לאין סופיות, הרי גם הוא הופך לאין סופי, וחי חיי נצח, ובעיקר – חי...

כל הגויים הופכים בשלב מסויים לישנים ועתיקים, וממילא הם מאבדים את חיוניותם, וסופם למות. אנחנו, שמחוברים לה', אנו חיים תמיד, ותמיד אנו יוצרים ומחדשים. 

וזה סודנו, 'אין בית המדרש בלא חידוש', תמיד עם ישראל ידלה מתוך תורת הנצח, תורת אלוקים חיים, זוויות עומק חדשות שמתייחסות לכל החידושים שקיימים בעולם, ולכן תמיד לא נכלה.

וזה סוד הנשיקה שבסוף השיעור. דבר גדול הוא ללמוד שיעור עמוק בעיונה של תורה, אך גדולה עוד יותר הידיעה, שיותר ממה שראנו כאן יש כאן, ויש כאן עומקים נוספים ועצומים שלעד נצלול לחפשם. ולכל אותה תורה, שעוד לא נלמדה, אנו נותנים נשיקה, נשיקה של געגוע...