מה למדנו מ"פרשת עפולה"?

על נשים וחרדים, שופטים ותקשורת. חמש הערות לסיכום שבוע עפולה. מתוך טורה של סיון רהב-מאיר ב"ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , ט"ז באב תשע"ט

דעות סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

זה לא היה החום של אוגוסט. מדינה שלמה באמת דנה השבוע בהופעתו של הזמר החסידי מוטי שטיינמץ בפארק בעפולה.

אבל טוב, טוב מאוד, ש"פרשת עפולה" פרצה. צריך היה לפוצץ את הבלון הזה, ש"שדולת הנשים" והתקשורת ניפחו וניפחו, וזה סוף סוף קרה. עכשיו יכולים להתחיל פה כמה תהליכים בריאים:

ראשית, מעולם לא נראה גל תמיכה ציבורי כזה בזכויות החרדים. עיתונאים, משפטנים, מובילי דעת קהל, אושיות-רשת וסתם אנשים עם היגיון – תקפו בחריפות את ההחלטה הראשונית, של השופט יונתן אברהם. התחושה הייתה שמשהו פה השתבש. לילד חרדי בעפולה, שהוריו משלמים ארנונה כמו כולם, שהעירייה שלו מקיימת 360 אירועי תרבות אחרים בחופש, אחרי ששילמה ביום העצמאות האחרון כ-228,000 (!) לאייל גולן עבור כחצי שעה – מגיע ללכת פעם אחת בקיץ הזה להופעה מוזיקלית.

שנית, נשים רבות התעוררו ומחו, לראשונה בהיקף כה נרחב. התברר שמאחורי השם היומרני "שדולת הנשים" יש ארגון שלא מייצג כלל את כל נשות ישראל. ודאי לא את הנשים הדתיות של עפולה, אבל גם לא נשים רבות אחרות, משלל מגזרים. אין דרך אחת לקדם זכויות נשים, ויש מאבקים דחופים הרבה יותר מביטול הופעתו של מוטי שטיינמץ. זה כמו שתוקם "שדולת הישראלים" אבל יהיו בה ישראלים ימניים בלבד, והם יפנו לבית המשפט כמייצגי זכויות הישראלים כולם. כך למשל עורכת הדין נורית אילון-הירש מתל אביב יזמה עצומה ושמה "שדולת הנשים לא מייצגת אותי", ואספה כבר יותר מ-5,000 חתימות.

שלישית, היועץ המשפטי הודיע שייכנס לעובי הקורה ויגבש מדיניות. אם אביחי מנדלבליט יעשה סוף סוף סדר באגף העצמאי מדיי שפתחה דינה זילבר במשרדו, הרי שכל הבלגן היה כדאי. המצב הנוכחי שבו פעם אחר פעם ראשי ערים נבחרים רוצים לקיים אירועים תרבותיים למען חלק מהציבור אך חוששים מעתירות עד לרגע האחרי-אחרון – צריך להיפסק. בהזדמנות זו אפשר לטפל בעוד כמה נושאים של אקטיביזם-יתר.

רביעית, הערה לנציגי הציבור החרדי שחגגו "ניצחון": זו גם הזדמנות לחשבון נפש, לחשיבה מדוע המגזר נתפס לעתים כאיום קיומי. למה הייתה תחושה ש"נוקמים" בו כאן על התנהלות בחזיתות אחרות. יש פער עצום בין איך ח"כ חרדי רואה את עצמו (נציג מיעוט נרדף שנאבק על זכויותיו האלמנטריות מול שלטון הרוב החילוני), לבין איך שהוא נתפס (מגזר שהולך וכופה ומשתלט).

למה זה כך? התשובה מצריכה שיחה עמוקה וכנה: מהי בכלל צניעות, המילה שמשתמשים בה שוב ושוב כטיעון, אבל לא מדברים על מהותה? מה ההבדל בין הפרדה לבין אפליה? מדוע בעצם הציבור החרדי חושב שריקוד של גברים לצד נשים בהופעה מוזיקלית הוא בעייתי? האם השאיפה היא להפריד לבסוף גם מדרכות וקניונים, או שזה פייק מוחלט וצריך לומר זאת בקול לציבור החילוני? אפשר להגיד כל הזמן "אבל לערבים אתם מרשים להפריד", וזה נכון, אבל מה עם להציג תפיסת עולם שנובעת מתוך התורה, ולהסביר אותה לציבור הרחב? לא רק לדבר על ניצחון על הצד האחר, אלא לנמק ולבאר לו את עמדתך? נכון, חברי הכנסת החרדים, אתם קטנים, אבל מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים?

וחמישית, מאבק קטנוני כזה לא מאפשר להיאבק בעוולות אמיתיות, בהדרה ובאפליה כשהן באמת קיימות. יש כל כך הרבה מה לקדם בציבור החרדי-נשי ובקרב נשים הישראליות בכלל. ולקדם זה לא אומר לעתור ולרוץ תמיד לבית המשפט. להיפך. עצוב שאנחנו מגלגלים את כל הסוגיות החברתיות לפתחם של השופטים. שם הרי תמיד יש צד מנצח וצד מפסיד, כי צריך לפסוק. אנחנו בוחרים במשפטיזציה במקום לדבר, להתווכח, לשכנע ולמצוא איזונים והסדרים. הנה שמותיהם של חמשת השופטים שדנו השבוע בתיק, בשלושה הרכבים שונים: יונתן אברהם, עאטף עיילבוני, עוזי פוגלמן, יוסי אלרון ואלכס שטיין (אגב, איזו הדרת נשים). הם שופטים, רק שופטים. לא מחנכים ולא מנהיגים. זה לא התפקיד שלהם, זה התפקיד שלנו.