היום, י"ח באב, אנחנו מציינים 90 שנה לפרעות תרפ"ט.
כילד גדלתי על סיפורי הזוועה של פרעות תרפ"ט, בהן הסתערו ערביי חברון על הקהילה היהודית הקדומה והשורשית, דקרו, שרפו, שחטו, אנסו, בזזו מכל הבא ליד.
על הכאב וההשפלה של הבנים שנאלצו לגלות מעיר האבות. על החרפה של בתי הכנסת שהפכו לדירי בהמות. על המשימה הלאומית לקומם מעפר את חורבות הישוב היהודי בעיר העברית הראשונה.
אנחנו ילדי חברון גדלנו בתוך הבתים והחצרות שבהם נטבחו היהודים בחברון. היכרנו מקרוב את חייהם ואת מותם האכזרי. שמחנו על כל חדר שנגאל, על כל בית שחזרו אליו חיים יהודיים.
במרכז המאמצים לגאול את הרכוש היהודי השדוד בחברון עמד כבר אז ה"שוק" של חברון - שהוקם על חורבות הרובע היהודי העתיק, על קרקע יהודית גזולה.
שם, בצמוד לשוק, נרצח התלמיד של אבא שלי, אשר אהרן גרוס הי״ד. אני זוכר היטב את הרגע הנורא הזה, בו הודיעו לאבא על הרצח.
ה"שוק" הוא פצע פעור ומדמם בלב הישוב היהודי בחברון. זיכרון ענק, זועק, חרב, מדמם. התגלמות הפסוק "הרצחת וגם ירשת"?!
עשרות שנים עשו תושבי הישוב היהודי בחברון כל מאמץ אפשרי כדי לגאול את השוק ולהשיבו לידיים יהודיות.
עשרות שנים, עד שלפני 9 חודשים השיגו פריצת דרך משפטית: היועץ המשפטי לממשלה אישר להפסיק את האחיזה של עיריית חברון ב"שוק", ולתכנן במקום שכונה יהודית גדולה.
אבל עכשיו אני מתעדכן שמאז לצערי הגדול שום דבר לא זז. כלום. הדרך המשפטית נסללה, אבל ראש הממשלה ושר הבטחון עדיין לא נתן אישור לפסוע בה. 9 חודשים ואין תזוזה.
אני פונה לראש הממשלה שלנו, ראש הממשלה של מדינת העם היהודי:
90 שנה של חורבן הן הרבה יותר מידי.
9 חודשים של פתרון שלא מיושם גם הם הרבה מידי.
תן תשובה יהודית ניצחת לפורעי תרפ"ט ולמרצחי תשע"ט גם יחד: החזר את אדמות ה"שוק" בחברון - לידי עם ישראל.
זהו צו השעה ממש.