"אחדות לאומית" – וההתיישבות כשה לעולה

עו"ד אליקים העצני , כ"א באב תשע"ט

אם לא יקרה נס, נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלת ימין גם הפעם וספק, אם זו בכלל מטרתו. סימנים לכך ניתן למצוא בתמונת הקרב המוזרה, של ליכוד היורה את מרבית חיציו 'ימינה' לעבר מפלגת-האחות שלו, בעוד הצד השני, בני גנץ, שולח רמזים של 'אחדות'.

מה גם, שהכנסת מרכיב שמאלני אל תוך ממשלתו היא מאז ומעולם מדיניות מועדפת אצל נתניהו. זה מאפשר לו לתרץ לנוחיותו מהלכים שמאלניים שהוא חפץ בהם באילוצים מצד השותף השמאלי, ברק ולבני למשל. כך פנה גם אל בוז'י הרצוג ורק לאחרונה אל אבי גבאי, ומי יודע אם לא גם עמיר פרץ על הכוונת, כפי שאומרות השמועות.

כך או כך, כשהבחירה תהיה - ממשלת ימין שליברמן יעניק לה את הרוב בתנאי שנתניהו יוחלף במישהו אחר מן הליכוד או שותף מן השמאל, בחירתו של נתניהו ברורה מראש.

זאת במיוחד על רקע תכנית טראמפ האמורה להתפרסם אחרי הבחירות. אם כצפוי התכנית הזאת תכלול מרכיב של ריבונות פלסטינית סטייל בר-אילן של נתניהו, ונתניהו - גם כן כצפוי - יקבל אותה בשקיקה, מפלגת ימינה לא תוכל להשתתף בממשלה כזאת, ואולי יימצאו גם כמה צדיקים בתוך הליכוד שיאמרו: עד כאן.

על הרקע הזה, תנועת ההתנחלות שמבחינה תרבותית וחברתית עוברת עכשיו התבססות ופריחה, עלולה לשלם את מחיר "האחדות". בייבושה, בצימוקה ובפירוקה ינסה השותף השמאלי לכפר על "חטא" הליכתו עם נתניהו. 

אך לא אלמן ישראל. אם ניזכר איך קם המפעל האדיר הזה מלכתחילה ונמצא בתוכנו את תעצומות הנפש להתגבר על האשליה ששלטון ישראל ביו'ש כבר נעשה 'בלתי הפיך', האמת שלנו סופה לגבור כפי שגברה גם בימיהם הרעים של פרס, אולמרט ודומיהם, מימין ומשמאל.

ובכן, הבה וניזכר.

את לבי השארתי בבית העלמין העתיק בחברון, שם קבורה אהבת חיי, ציפורה ז"ל, שנפטרה השנה. התודה על החסד של השבת הנכס היקר הזה לעם ישראל שייכת לשרה נחשון, אישה צעירה ששברה איסור ממשלתי ומחסום צהלי בצעידתה הרגלית, עם גופת עוללה אברהם ידידיה על זרועותיה, דרך העיר הערבית לעבר בית הקברות - עד שהשלטונות הרימו ידיים.

את מתנת חברון היהודית שהיתה אסורה ליהודים והיום שוקקת עשרות אלפים בכל חג ואירוע, העניקה לעם ישראל קבוצת נשים מקרית ארבע בראשות מרים לוינגר, עם הילדים והתינוקות, שהתגנבה באופן "בלתי חוקי" אל תוך מרתף 'בית הדסה' החרב והעזוב, שורץ העכברים והרמשים, ושהתה שם במצור כמעט שנה, עד שחוליית רצח נשלחה ע"י ערפאת לארוב לבעלים ולבנים שנהגו להגיע כל ליל שבת ממערת המכפלה עד לשער, לקדש על היין ולהתראות עם הנשים והאימהות שיצאו לקראתם מבפנים, והם בחוץ, באש אוטומטית וברימוני יד רצחו המחבלים (אחד מהם היום ראש עיריית חברון) שש נפשות ופצעו רבים. רק הצירוף המחריד הזה - השהייה ה'בלתי לגאלית' בנכס יהודי ריק ועזוב מאז תרפ'ט והטבח החדש הזה, לאחר 50 שנה, הוא שאילץ את ממשלת בגין להחזיר את עיר האבות לבניה. 

גם מערת המכפלה, הנכס הדתי והלאומי היקר ביותר לעם ישראל אחרי ירושלים, היתה בלתי נגישה ליהודים כמו הר הבית, אילולא ערכו בה קומץ מתנחלים בריתות וחתונות בניגוד לאיסורים הרשמיים, צעירים טיפסו על החומות ומתפללים סרבו להתפנות בתום "שעות הביקור" שקבע שר הביטחון. הממשלה העניקה לבסוף משהו הדומה ליחס שווה ליהודים במקום הזה, רק לאחר לחצים עקשניים ובלתי פוסקים. גם כאן, רק מתוך התעלמות מחוקים מעוותים זכה עם ישראל להחזיר לעצמו אוצר שהיה סגור בפניו 800 שנים.

עופרה, ראשית ההתיישבות בבנימין, עומדת היום על תילה רק הודות למעשה של הערמה על השלטונות. אם בחברון דריסת הרגל היהודית הראשונה היתה ע"י תיירים מתחזים – לעופרה של היום, ליד עין יברוד, הם הגיעו כפועלים שנענו למכרז להקים גדר סביב מחנה חיל האוויר בהר בעל חצור הקרוב. ביקשו ללון במחנה הלגיון הסמוך, הנטוש, ונשארו שם...עד היום. לו כיבדו את צווי הממשל שסגרו את כל החבל הזה, לב ארץ התנ'ך, בפני יהודים, הוא היה אובד לנו - מי יודע עד מתי.

לעליה לקדומים, ואחריה לכל ההתיישבות המפוארת בשומרון, קדמו שש עליות "בלתי חוקיות". ולאורך ולרוחב כל יהודה ושומרון זרועים קרוב למאה "מאחזים", שרק הם סיכלו את הגזירות האמריקניות. 

וכאשר השלטונות אסרו בצו מיוחד כל תנועה של 'מבנים יבילים' (הקרוונים שבאמצעותם הוקמו היישובים) והכבישים נחסמו, למדו לייצר מבנים מתפרקים ולהובילם ליעדם בחלקים. ולאחר שהשלטונות התחייבו שלא להקים יישובים חדשים, צצו תקוע ב', תקוע ג' ועוד לאורך האלף בית, ולעלי שבבנימין צמחו "שכונות" כמו היובל, נוף הרים, נווה שוהם, נווה שיר, פלגי מים, הרואה.

לאחר שבג"ץ, בתקדים אלון-מורה, פסל את השיטה המפאיניקית של הפקעת מקרקעין פרטיים - רשמית 'לצרכי ביטחון' ולמעשה לצרכי התיישבות - שבתו חברי מועצת יש"ע למעלה מ-40 יום שביתת רעב קשה מול משרד ראש הממשלה, עד שהחלו להכריז על 'אדמות המדינה' ולבנות עליהן יישובים.

בתל אביב ידעו המתנחלים למלא את הכיכר ובירושלים 'התנחלו' ברחובות, כל אימת שצרכי ההתיישבות חייבו זאת.

לא מן הנמנע, שעוד מעט ייאלצו מתנחלים שאננים לשוב אל השיטות הישנות. הם יוכלו לקחת דוגמה מפועלן של 'הנשים בירוק' וממסירות הנפש של כ-40 תלמידי "ישיבת חומש" (40? ל'ו!) בראשות הרב אלישמע כהן, שמאז 2007 - 12 שנה! – הם מפירים את חוק ההתנתקות ומקיימים על חורבות היישוב חומש בשומרון ישיבה יחידה בעולם שכיפתה הם השמיים, למרות 'פנויים' ומעצרים.

לעת צורך, מהם ומשכמותם תבוא ההשראה.