רוצים מופע בהפרדה? תהיו בדואים

המחתרת המשפטית אינה מעזה לפגוע במסורת הבדואית המתנגדת לאירועים מעורבים, ולא מנסה 'לחנך מחדש' את הבדואים, שמזהירים כי יהיה 'אוי ואבוי' אם יכפו עליהם פגיעה במסורת

תגיות: מנחם רהט
מנחם רהט , כ"א באב תשע"ט

    1.

לוּ אני ח"כ ישראל אייכלר, למשל, או השר דרעי, הייתי שולח זרי פרחים ענקיים לשדולת הנשים, לדינה זילבר ולשופט יונתן אברהם, על תרומתם הכבירה לאחדות השורות במחנה החרדי, ועל השירות ההסברתי המצויין שסיפק להן 'השילוש הקדוש' חינם אין כסף, בכך שיעודד את שובם של מתעבי הפוליטיקה החרדית אל בסיסי האם שלהם, ש"ס ויהדות התורה. 

מבלי שהתכוון לכך הרים להנחתה השילוש של שדולת הנשים, זילבר והשופט אברהם, לעסקונה החרדית, וסיפק לה את ראית הזהב לביסוס טענתה, שהחרדים חיים ב"גלות בין יהודים – והיא הקשה מכולן", כפי שניסחו זאת השבוע מחדש זרזירי המיקלדת של 'יתד נאמן'. לאמור: חשבת, רבי יהודי, שתלבש חולצת תכלת במקום כתונת לבנה, תסדר את הזקן ותמיר את המגבעת בכיפה שחורה, כדי שתתקבל ברצון בחברה הכלל-ישראלית (כפי שרבים מהישראלים היו רוצים לראות) – אז הנה באים החתרנים שמתיימרים להיות השליטים האמיתיים במדינה, והבהירו שלא. כל רצונם הוא, שתעבור, רבי יהודי, תהליך של 'חינוך מחדש', בסיגנון רוסיה הסטליניסטית, ואחר כך נראה.

2.

העסקנים החרדים, לא כולם, קפצו מיד אל קידמת הבמה והתקשורת, כדי לחדד, ובצדק, את גודל העוול, ואגב כך לקושש על הדרך עוד קולות למען מפלגותיהם. הגדיל לעשות שר הפנים אריה דרעי, שקפץ לבימה של הזמר מוטי שטיינמץ בעפולה (שהופעתו התאפשרה בחסדי שופט ערבי-נוצרי, אשר מבין יותר לליבם של מיעוטים), והשמיע נאום חוצב להבות עם נגיעות פוליטיות. 

החרו החזיקו אחריו ח"כי יהדות התורה משה גפני, ישראל אייכלר, ואחרים שלא החמיצו את ההזדמנות ואת הזמן הכי מתאים, ערב בחירות, כדי להציף בזעקות געוואלד. התקשורת החרדית המודפסת, חגגה גם היא, איך לא?, על האיוולת שבהחלטת השופט אברהם. 

זעקות השבר חוללו תגובת שרשרת והיו חרדים שטענו שאם זה המצב, כי אז מוטב אולי לחיות באמריקה ולא ב'ארץ אוכלת יושביה' זו.

    3. 

אז זהו, שלא. אמריקה כבר איננה גן עדן. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מופעל כעת חוק שבעיניים חרדיות הוא לא פחות דרקוני. כמעט גזירת שמד: כל תלמוד תורה, כל 'חיידר', חייב ללמד 12 מקצועות חול. לא פחות. מתימטיקה, אנגלית, אזרחות, תנ"ך (כולל סיפוריהם של מלכי ישראל ויהודה שתכופות עשו הרע בעיני ה'), היסטוריה (שגם בה יש פרקים לא הכי אסתטיים מבחינת נפשם הרכה של תינוקות של בית רבן), גיאולוגיה (שבה מדברים על גיל העולם הנמדד במיליוני שנים, לעומת חמשת אלפים ומשהו השנים שחלפו מאז על פי הלו"ז המסורתי), פיזיקה, כימיה, גיאוגרפיה, ועוד מקצועות שחלקם מבחינת החרדים בגדר כפירה גמורה. 

שום הסתייגויות לא מתקבלות. כל סירוב גורר ענישה: הפסקה מוחלטת של התמיכה הממשלתית, ומה שיותר חמור – צו סגירה מוחלט. בלי חוכמות ובלי מניפולציות. באמריקה חוק זה חוק. והוא מחייב גם את הת"תים.

     ולא זו אף זו: לא רק לימודי חול שלא שיערום אבותינו ורבותינו, אלא היפוך סדר הלימוד: מקצועות חול בבוקר ולימודי קודש אחה"צ. סיפורי שה"י פה"י לא מתקבלים. זוהי אמריקה. אמריקה! 

    4.

גזירת לימודי החול היא כל כך חד משמעית, בלתי גמישה, שאפילו החרדים הקנאים של סאטמר, נאלצו להיכנע. משהבינו שסירוב להיענות לגזירה, ייסגרו להם כל הת"תים, ביקשו חלק ממנהלי המוסדות החרדיים לבנים ולבנות מן השלטונות, להקל עליהם זמנית ולאפשר להם להכניס את מקצועות החול ללוח הלימודים בקצב איטי של 2 בשנה. הם בחרו כמובן במקצועות הפחות בעייתים: אנגלית ומתימטיקה, אבל בשנה הבאה יתווספו מקצועות ותוך 6 שנים ילמדו את כל 12 מקצועות החול. 

הפשרה שהשיגו חלק מהת"תים, היתה לצנינים בעיני סאטמרים אחרים, שבקצה הקשת הקנאית. הסרבנים יצאו להפגין מול המוסדות החרדים שראשיהם הסכימו ללמד לימודי חול, המאיימים לחלל את הזוך של פך השמן הטהור, וחלקו להם את הגידוף האולטימטיבי, הכי נורא ואיום: "מיזרוחניקים". וסטמארים אחרים קינטרו את אחיהם: "איך אתם מעיזים להילחם נגד לימודי ליב"ה בארץ ישראל, כשאתם כאן מלמדים ליבה". 

5.

התפעמותם של חרדים ישראל מגן העדן האמריקאי, הובילה את אחד הפרשנים החרדים בניו יורק, להתפייט בטור באינטרנט: "יהודי שיושב בנחת בארץ ישראל, חושב שבאמריקה קל יותר לחיות כחרדי, אבל מוטב שיחשוב מחדש. השלטונות יורדים לחיי החרדים בצורה קשה, ואם יש מי שחושב שכאן מלקקים דבש, אז נספר לכם, שערכו כאן יום תפילה על גזירת הליבה הנוראה הזו. כולם בצרות. כל היהדות החרדית, מקצה לקצה, ערכו אסיפות ותפילות וזעקו עד לב השמים נגד רוע הגזירה והפגיעה בפך השמן הטהור. כבר אין מקום ליהודי חרדי באמריקה, ומי שרוצה להישאר חרדי יצטרך להגר, אולי לדרום אמריקה".

דרך אגב, כל הסיפור החל להתגלגל דווקא בשל יהודי חרדי צעיר, בוגר מוסדות החינוך של חצר בעלז בניו יורק, שהתלונן  על כך שאין הוא מוצא דרכו בשוק העבודה האמריקאי מפני שחסר לו ידע בסיסי ביותר. הבחור טען שעם הידע האפסי שלו הוא יכול להתפרנס רק בעבודות כפיים מייגעות, וטען שהתעלמות השלטונות ממצב זה מהווה פגיעה בזכות הטבעית של הילדים לחינוך וליידע בסיסיים, ויש בה אפילו משום עילה לתביעת ענק ייצוגית כנגד השלטונות.

6.

אם אפילו החיים החרדיים בארה"ב, כבר אינם מה שהיו פעם, מה עוד נותר לעשות? 

יש עצה. אפשר למשל לאמץ בסוגיית ההפרדה את האסטרטגיה של העיר הבדואית רהט. עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועהמ"ש ובעלת התיק לטיפול בנושאי הדרה והפרדה בין המינים, התכוונה 'לחנך מחדש' גם את הבדואים, כשהורתה לראש העיר לפתוח את בריכת השחיה הציבורית, שנבנתה מכספי משלם המסים, לפעילות מעורבת של גברים ונשים. אבל ברהט, בניגוד לחרדים, לא נבהלו והיפנו לה את הגב. "יעני, שתדבר אל הקיר", אמר חבר מועצה. 

וראש העיר פאיז אבו סהיבן, אמר: "אף אחד, גם לא דינה זילבר, לא יגיד לי מה לעשות בבית שלי, בעיר שלי. חובתה של המדינה לכבד את המסורת שלנו לרחצה נפרדת, על פי ימים, ושום דבר לא יעזור. עם כל הכבוד למדינה, לא נסכים שיכפו עלינו התנהלות מנוגדת למסורת שלנו".

ומה עם הדרישה להפרדה שקיבלתם מעורכת הדין זילבר?

ראש העיר: "תייקנו אותה, וזהו. לא זילבר ולא משרד המשפטים ולא אף אחד יפוררו לנו את המסורת. ומי שינסה בכוח יחטוף. אוי ואבוי יהיה לו. אוי ואבוי". מצידו יכולה הגב' זילבר גם לעשות שמיניות באוויר, לטפס על קירות ולרקוע ברגליים, ושום דבר לא יעזור לה. נקודה. 

7.

מסקנת ביניים: יכול להיות שהחרדים זקוקים ליחצ"ן מן המדרגה הראשונה, שיבהיר ל'שילוש הקדוש' את תפיסות עולמם ואת העקרונות ההלכתיים המנחים אותם, ושיקפצו כולם. 

ועד אז, קבלו, חברי החרדים, עצת חינם: תוכלו אולי לשדרג את עויינותם של הזילברים כלפיכם, באמצעות שינוי שם, בבחינת משנה שם משנה מזל. (זו, אגב, העצה היעוצה גם למתנחלים הסובלים מאפליה בוטה, למשל בתחום הבניה, בהשוואה לערביי יו"ש, שבונים בפראות ברחבי השטח). מדוע לא תיקראו לעצמכם לצורך העניין בשם שבט אל-דרעי ארידיאת, או שבט א-מאשעה אל-גפני, כדי להבטיח שאיש לא יעז להתקרב אליכם, כפי שאין מעיזים לגעת בחוקה הבדואית ששרירה וקיימת במדינה הבדואית שבערבות הנגב, גם אם היא מנוגדת לחוקי המדינה (ע"ע פוליגמיה). 

8.

מצד שני, אי אפשר שלא להקשות, איך זה שנשכחה לפתע העובדה שכל המלחמה למען הופעתו של שטייניץ, היא מעשה שאין רוח חכמים נוחה הימנו? 

איך נעלם מעיני העסקנים 'פסק ההלכה' שקובע מפורשות: "שמענו ותחרד נפשנו על הפרצה הנוראה במחננו של ערבי שירה וקונצרטים בהם מופעלים זמרים וחזנים לשיר בפני אנשים ונשים בתערובת רחמנא ליצלן ואפילו שלא בתערובת. כבר אסרו כל גדולי ישראל באיסור גמור את ערבי השירה אפילו בנפרד. הופעות מעין אלו אסורות באיסור חמור. האיסור חל הן על המארגנים, והן על המשתתפים, אנשים ונשים, וכל שכן על הזמרים והחזנים, שהם מחטיאי הרבים... הזמרים והחזנים המופיעים במקום תערובת, אין להזמינם לשום אירוע, כולל תפילות ואירועים כשרים, בכדי שלא לחזק ידי עוברי עבירה".

ועל זה חתומים רבותיהם של דרעי (חכם שלום כהן, נשיא מועצת חכמי התורה) ושל גפני ואייכלר ושל זרזירי המיקלדת של יתד נאמן: הרב שמואל הלוי ווזנר, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב יהודה לייב שטיינמן, הרב מיכל יהודה לפקוביץ, הרב גרשון אדלשטיין, הרב שמואל אויערבך, הרב יששכר מאיר, הרב יעקב יוסף, זקן ראשי הישיבות הרב חיים פנחס שינברג, זכר כולם לברכה; וייבדל"א הרב חיים קנייבסקי, הרב נסים קרליץ, האדמו"רים מגור, מבעלז (רבו של אייכלר), ממודז'יץ ועוד. 

9.

האם דעת תורה אינה מחייבת בכל עת וללא תנאי? ומה עם העיקרון המקודש של "ועשית ככל אשר יורוך - אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל"? המציאות, מסתבר, גוברת אפילו על היסודות הכי בסיסיים של השקפת עולמם, הלא היא ה'השקופע' הידועה. החיים חזקים מכל, אפילו  מן הרבנים.

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')