שביתת המורים

אין שום דבר דחוף בדרישות הסתדרות המורים, למעשה מדובר בנושאים הנמצאים במשא ומתן במשך כשנתיים, שום דבר לא יקרה אם יחכו להכרעה לאחר הבחירות.

אלעד מלכא , כ"ו באב תשע"ט

דעות אלעד מלכא
אלעד מלכא
צילום: עצמי

כמו שעון שוויצרי, שבועיים לפני הראשון בספטמבר מאיימים ארגוני המורים בשביתה השנתית שלהם.

קצת קשה להאשים אותם, הבחירות הראשונות אי פעם בחודש ספטמבר משחקות להם כמו כפפה ליד, אף נבחר ציבור לעולם לא יאפשר שביתה שבועיים לפני בחירות, וכך היד על השאלטר של המשק וההורים מעולם לא היתה אפקטיבית יותר.

אין שום דבר דחוף בדרישות הסתדרות המורים, למעשה מדובר בנושאים הנמצאים במשא ומתן במשך כשנתיים, שום דבר לא יקרה אם יחכו להכרעה לאחר הבחירות.

מערכת החינוך סובלת מרעות רבות, החל מהיעדר גמישות פדגוגית למורים ומנהלים, היעדר בחירה עבור הורים, העסקה על בסיס ותק במקום על בסיס הצלחה או כישורים, פרישה של מורים צעירים מהמקצוע ועוד שלל נושאים. חלק מהצעדים הללו כלל אינם מצריכים השקעה תקציבית, אך השקעה בכל אחד מאלו שכן, היתה בסבירות גבוהה מעלה את רמת החינוך בישראל. למעשה, אין בדרישות ארגוני המורים  גם שום דבר שישפר את איכות הוראה, המורים או תנאיהם, יש בהן בעיקר כדי לשפר את תנאיהם של המורים שפרשו לפנסיה ואילו שעדיין מלמדים אך נמצאים בהסדר פנסיה תקציבית, כ- 21% מהמורים, דווקא הוותיקים.

שתי דרישות מרכזיות מציבים ארגוני המורים. הגדלת הפדיון בגין ימי מחלה בזמן פרישה. לטענת ארגוני המורים, על כל יום מחלה מנקים להם 1.4 ימים בפועל, בשל כך מגיע להם פיצוי. לאלו שכבר בפנסיה פיצוי חד פעמי הנאמד בכמאה מיליון שקלים ולמורים שיפרשו מידי שנה מדובר בעוד כשבעים מיליון שקלים מידי שנה. אז מה אם המגזר הציבורי בכלל וציבור המורים בפרט מורים יכולים לצבור 30 ימי מחלה כאשר במגזר הפרטי ניתן לצבור עד 18 ימים.

אז מה אם במגזר העסקי יום המחלה הראשון הוא על חשבון העובד, בשני ובשלישי עובדים מקבלים פיצוי של חצי יום ורק החל מהרביעי מקבלים פיצוי מלא בעוד שבמגזר הפרטי מקבלים פיצוי מלא החל מהיום הראשון. אז מה אם במגזר הפרטי כלל לא ניתן לפדות את ימי המחלה בעת הפרישה לפנסיה. 

גם ביחס למגזר הציבורי המורים נהנים מיחס מועדף. ציבור המורים עובד 20% פחות מעמיתיו במגזר הציבורי אך עדיין צובר את אותם ימי חופש, גובה פדיון ימי המחלה של עובדי ההוראה גבוה בעשרת אלפי שקלים מפדיון מקביליהם ביתר המגזר הציבורי. עוד מסתבר שכרבע מסך ימי המחלה במגזר הציבורי מנוכים במהלך חודשים בהם המורים נמצאים בחופש, כך עובד מדינה מנצל כחמישה עשר ימי מחלה בשנה ממוצעת אך עובד הוראה מנצל בממוצע רק 11 ימי מחלה מידי שנה. הנושא אגב מופיע בחוברת הזכויות של הסתדרות המורים, אז למה דווקא עכשיו נזכרו להילחם עליו? התשובה ברורה.

פדיון ימי המחלה הם עוד הכסף הקטן. הכסף הגדול טמון בשינוי שיטת חישוב הפנסיה התקציבית. הסתדרות המורים דורשת להפריש למורים ותיקים, כאלו שעבדו מספר שעות מצומצם לפני רפורמת "אופק חדש" כאילו עבדו במהלך כל תקופת חייהם מספר שעות רב כפי שעבדו לאחר הרפורמה. הפנסיה התקציבית היא אחת הגיבנות שסוחב המגזר הציבורי על כתפיו, מדובר בתופעה פסולה שעברה מן העולם, אולם כיום 21% מהמורים העובדים עדיין זכאים לפנסיה תקציבית. עלותה האקטוארית הכוללת של תיקון הנוסחה נאמד אקטוארית בכמה מיליארדי שקלים.

שתי הדרישות יחד נאמדות במאות מיליוני ₪ בשנה הקרובה בלבד. שנה שבה כזכור, יש גירעון לסגור והיא לא הזמן המתאים להגדלת הוצאות הממשלה.

בסופו של דבר לא מדובר פה על ייעול מערכת החינוך, על שיפור איכות ההוראה או הפיכת המערכת לאטרקטיבית יותר עבור מורים צעירים, ההיפך. מדובר בעוד הטבות למורים הוותיקים, כאשר לא נשקפת עליה באיכות ההוראה בישראל בעקבותיה. נשאלת השאלה אם כך, חוץ מסמיכות הבחירות לפתיחת שנת הלימודים, מה דחוף לארגוני המורים להעלות את הנושא דווקא עכשיו?