השפלתו של אחרון האינטלקטואלים בתקשורת

בימינו אסור לתת לעובדות ולמציאות לערפל את התעמולה הנראטיבית, אלא אם כן מדובר במישהו שמזלזל בהם כמו ירון לונדון, אחד משלהם.

איילת מיטש , כ"ח באב תשע"ט

דעות איילת מיטש
איילת מיטש
צילום: עצמי

יש רגעים מכוננים שמצדיקים את התלונות העקביות שלנו בימין על כך שהתקשורת לא רק שמאלנית, כי אם גם משקפת זה מכבר את אובדן ההיגיון ושיקול הדעת בחברה המערבית.

כזאת היא השתלשלות האירועים בתקשורת ובמדיה החברתית ביומיים האחרונים, מאז הראיון המבריק של ירון לונדון עם הסופרת גלית דיסטל-אטבריאן והעיתונאי גדעון לוי השבוע בתכניתו בערוץ 11. 

הראיון עצמו, על הסדרה השנויה במחלוקת "הנערים שלנו", התנהל כצפוי מלונדון ומרואייניו האינטליגנטיים לכל אורכו. דיסטל-אטבריאן הצליחה להבהיר היטב ללוי (גילוי נאות: עמיתי לשעבר ב"הארץ"), מהי הבעייתיות באופן שבו הביאו יוצרים הישראלים את המאורעות הקשים של קיץ 2014. לוי ענה בשבלוניות הצפויה שלו, על הפלסטינים כבני אדם. 

לונדון ידוע כמי שאינו מוותר למרואייניו כשנדמה לו כשהם מעליבים את האינטליגנציה שלו ושל הצופים, ולכן לא הסכים לשחק את המשחק ולחזור על קלישאות נבובות בסגנון "האור והחושך". בהזכירו את הסיבה ליצירת הסדרה על ידי היוצרים הישראלים, המוסריות היהודית הנעלה, טען שאכן, מכיוון שזה כל כך נדיר אצלנו אנחנו מזועזעים כשזה קורה אצלנו משום שהערבים הם פראי אדם שהורגים את עצמם. כלומר, אין מהם ציפיות כלשהן למוסר.

במאמר מוסגר אומר שכשקראתי חלק מהראיון ב"מקור ראשון" עם היוצר חגי לוי, היה לי ברור שהיוצר לא רואה את הגזענות שלו כשהוא מייחס לעצמו עליונות מוסרית שמדרבנת אותו להוקיע את אחיו בגלל פשע שנאה. 

כשגדעון לוי הזכיר לו שהישראלים הרגו יותר פלסטינים מאשר הם את עצמם, לונדון נזף בו על הבררנות שהוא נוקט משיקולי נוחיות אישית, וחזר על קביעתו שמדובר בערבים כולם ולא רק בפלסטינים. באווירה הכנה והמעמיקה שבה התנהלה השיחה בנושא הטעון היה טבעי ונכון לגעת בכל הרבדים ללא מורא ומשוא פנים. זאת בדיוק הטלוויזיה שהייתה נהוגה כאן בעבר, לפני שפרצה התקינות הפוליטית המצמיתה כל מחשבה, שמכונה "שמאל". לכן, השתיקה באולפן לא בישרה את הסערה שהייתה עתידה לפרוץ.

ואכן, זה פרץ, משום שבימינו אסור לתת לעובדות ולמציאות לערפל את התעמולה הנראטיבית, אלא אם כן מדובר במישהו שמזלזל בהם כמו לונדון, אחד משלהם. הזובור (טקס ההשפלה) המחפיר שעבר ירון לונדון מאז משקף לא רק את "הטרלול הפרוגרסיבי" שפשה גם בישראל. הוא גם שיעור חשוב על אובדן חופש המחשבה ולא רק חופש הדיבור. הדיקטטורה מתקדמת אט אט לפי כל כללי הפשיזם האינטלקטואלי שנהוג היום ולפיו חובה לציית לנראטיבים ולא לפקפק בהם כפי שעשה לונדון. 

מלבד ציוץ תמוה ומשפיל של כאן בטוויטר שדרש ממנו להתנצל בתוך 24 שעות, נאלץ לעבור אמש במהדורת החדשות של "כאן" תחקור ממושך ומשפיל על ידי דוריה למפל. היא שדרנית מצוינת בעלת חשיבה עצמאית בדרך כלל, אבל כשתהתה לפי כל כללי הטקס אם לא הבין שמנטליות הגבר הלבן שהייתה שלטת פעם כבר אינה רלוונטית, הגיעה לשפל המדרגה המקצועית וגם האינטלקטואלית.

ייאמר לזכותו של לונדון שלא נכנע לכך והתנצל רק על ההכללה של כל הערבים, אבל סירב לסגת מהקביעה העובדתית שאכן יש בעיה עם תרבות ערבית בכלל ותרבות ערביי ישראל בפרט. לא עזרה לו העובדה שתומכים בו גם ערבים ברחבי המזרח התיכון, לדבריו.

ירון לונדון הוא איש תקשורת ואינטלקט על-זמני, ולכן נהג לפי מנהג העבר שמתיר להטיל ספק, מבלי להבין שהוא חסין מפני הפרקטיקה שמתיימרת להיות ליברלית. הוא שמאלני כל חייו, גם כשכתב את "שיר מרדף", כשהנחה את "עלי כותרת" וגם כאשר נלחם בטומי לפיד המנוח, כשמונה למנכ"ל רשות השידור והשליט בה אג'נדה ימנית. 

כל הקריירה שלו כעיתונאי וכיוצר מאופיינת לא רק בגילוי לב בנוגע לעמדותיו הפוליטיות והחברתיות, אלא גם בעניין אמיתי שגילה בתופעות שונות ובחברה הישראלית כאינטלקטואל אמיתי. בראיונות שלו ברור לנו שהוא שואל את השאלות שהיינו רוצים לשאול אילו היינו שם, מבלי להיות מנומסים מדי. הוא חושב שמגיע לו לדעת יותר ולכן גם דואג לקהל שלו שיקבל מענה מספק לתהיות שלו.

הפרדוקס הוא שליברל כמוהו הועלה על המוקד על ידי עמיתיו לזרם זה, רק משום שנהג לפי טבעו החקרני שאמור להיות עמוד התווך של כל עיתונאי. הוא גם לא היחיד זה קרה לו לאחרונה. ביל מאהר, שדרן אמריקאי ליברל ושמאלני כמוהו נתקל באותה בעיה בשיא פרשת ביטול ביקור אילהן עומאר וראשידה טליב בישראל. הוא האשים את התקשורת בבורות בגלל הלבנת תנועת ה-BDS ומייסדה עומאר ברגותי, מבלי לדעת כלל על מה היא מבוססת. בתגובה, קראה טליב להחרים אותו, כמיטב המסורת של התנועה וגם כאן היהודים האמריקאים נחלקים בין תמיכה בה לגינוי. 

מבלי להיכנס לדיון מה באמת מאפיין שמאל וימין בימינו, נדיר לראות עיתונאי שמציית לכללי החשיבה העצמאית שאינה מקובלת היום כלל, בכל צד פוליטי. אלא שכאשר שעיתונאי הופך לסיפור בחדשות מדובר רק לכאורה בעיתונות. זה לא אמור להיות כך. כשאין פוליטיקה טובה ואמיצה כלי התקשורת צריכים למלא את החסר בעיסוק בפוליטיקה פנימית של התקשורת. במקרה זה, זהו שיקוף עצוב של המציאות שצריך לפקוח עיניים כדי לחפש אחר עיתונאים טובים יותר.