מפלגת נעם, המציאות היא לא בית מדרש

אני מסתכל על המודעה של מפלגת נעם עם הרבנים שחתמו להם ושואל את עצמי - איך טחו עיניהם מראות? איך הם לא רואים את הנזק שהם עושים?

הרב מנחם קופרמן , כ"ט באב תשע"ט

דעות הרב מנחם קופרמן
הרב מנחם קופרמן
צילום: באדיבות המצולם

אני לא כותב כי אני רוצה לדבר, אלא כי אני לא יכול לשתוק.

אני מסתכל על המודעה של מפלגת נעם עם עשרות רבנים שחתמו להם, ורואה שם שמות של רבנים שרבים מהם אני מכיר, חלקם תלמידי חכמים מהם למדתי בעבר, חלקם היו חבריי לספסל הלימודים בישיבה או בכולל במשך השנים, ושואל את עצמי - איך טחו עיניהם מראות? איך הם לא רואים את הנזק שהם עושים?

פתאום נופל לי האסימון.
כנראה, שבניית בתי מקדש בכל מקום, היא בעצם סתירה של הקדושה.  אם אתה חי בתוך בית המקדש בכל מקום בו אתה נמצא - אתה לא עובד את ה' כמו שצריך, ואתה בעצם "סותר".
 כל הרבנים שחתומים על המודעה של "נעם" הם רבני יישובים הומוגניים או ר"מים בישיבות.

אין שם אף רב אחד שמשמש כרב בית כנסת או שכונה באחת הערים הגדולות (לא גבעת שמואל, לא רעננה, לא ירושלים ולא רמת בית שמש).

ואז אני מבין, שזה כנראה לא במקרה. גם אני עברתי את התהליך הזה. גרתי לפני שנים רבות ביישוב בית אל וראיתי את המציאות רק דרך החלונות של בית המדרש ושל היישוב הקטן שבו כל אירוע שנוגע אליו באופן ישיר - מועצם פי כמה וכמה מערכו הסגולי במציאות האמיתית שנמצאת שם בחוץ.

ועברתי לבית שמש (רמת בית שמש!), ובמשך השנים שבה אני גר ומשמש ברבנות בעיר (כן, כן), שהיא מקום מורכב יותר מכל המבחינות ומעורב יותר בדעת עם הבריות - אתה רואה את המציאות בצורה הרבה יותר רחבה.

אתה מבין שזה לא הכל או קודש או חול, או נורמלי או משוגע, או טהור או קונסיפרציה, אלא המציאות הרבה יותר מורכבת "קודש וחול משמשים בעירבוביה" גם ברחוב, ומה לעשות - גם בפוליטיקה. ואת זה, לצערי, כנראה - הרבנים החתומים על המודעה לא מצליחים לראות. אולי כי הם רואים את הכל מבפנים בצורה דיכוטומית ואידיאלית בעיניים של "בית מדרש", ולא בצורה מורכבת, כפי שרואים כשיוצאים לרחוב.

ואולי זה המסר המרכזי של פרשת ראה (אני יודע שאני כותב דברים קצת חריפים וימחלו לי חבריי):
התורה מצווה "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", ומכאן לומדים שני דברים:

1. איסור לבנות במות/מזבח בכל מקום, אלא רק במקום אחד "במקום אשר יבחר ה'".
2. חז"ל לומדים מכאן איסור לסתור בית כנסת ולמחוק את שם ה'.

כיצד נלמדים שני איסורים הפוכים כל כך - איסור לבנות מקומות של קדושה ואיסור לסתור מקומות של קדושה מפסוק אחד, מאותם מילים בדיוק?

והתשובה המבהילה היא כנראה, שבניית בתי מקדש בכל מקום, היא בעצם סתירה של הקדושה. אם אתה חי בתוך בית המקדש בכל מקום בו אתה נמצא - אתה לא עובד את ה' כמו שצריך, ואתה בעצם "סותר".

כי הקב"ה רוצה שתצא למציאות, תתמודד איתה, תראה את המורכבות שלה ותחיה בה בקדושה. "כי ירחק ממך המקום" זה לא כורח המציאות אלא לכתחילה. 

התורה רוצה שבית המקדש יהיה מקור ההשראה שלנו, אליו אנו מחויבים לעלות שלוש פעמים בשנה, אך לא שנגור בתוכו או שנהפוך אותו לבית שלנו. התורה רוצה שהבית שלנו - עם כל המורכבות שלו - יהיה קדוש, לא שנבנה לידו בית מקדש.

התורה רוצה שנתמודד עם המורכבות של המציאות - עם בשר תאווה, עם נביאי שקר ועם מסיתים ומדיחים ונדע להתייחס בהתאם - לפעמים להכיל אותה (בשר תאווה) ולפעמים לבער אותה (נביאי שקר, מסיתים ומדיחים)- "ובערת הרע מקרבך".

להיות "עם קדוש לה' אלוקיך" זה שילוב של "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" ושל "לבקר בהיכלו" - ולא כל הזמן. ואז באמת נזכה "לחזות בנעם ה'".