לתת לתלמידים שלנו לחנך אותנו

אבינועם הרש , י"א באלול תשע"ט

דעות מורה
מורה
עצמי

בסוף השיעור ניגש אליי אחד מהתלמידים המצטיינים שלי, תלמיד כיתה ו' ואמר לי בקול מהוסס: "תגיד המורה, אני יכול להגיד לך משהו מבלי להיחשב חצוף?"

"תלוי מה" עניתי.

"שמתי לב שאתה הרבה פעמים כועס עלינו מהר מידי. אתה לא שואל או מברר עובדות וישר כועס. אתה מחנך ואמור לתת לנו דוגמא וככה אנחנו נלמד ממך שגם לנו מותר לכעוס מהר".

הייתי בהלם. נבוך. מה אני אמור לענות על דבר כזה?

תכל'ס הוא לא אדם מבוגר שאני יכול להגיד שיש לו איזה אינטרס או מניע פנימי לעשות לי דווקא.

מצד שני, מה אני עושה עכשיו? אומר לו: "אתה צודק, אני לא צריך להיות מחנך?".

אומר לו: "הגזמת לגמרי וזה לא עניינך. עכשיו לך מפה?".

הסתכלתי עליו וחיפשתי את המילים ובסוף יצא לי: "יודע מה? יש הרבה אמת במה שאמרת עכשיו. אני אחשוב על זה".

ואחרי שהתאוששתי קצת מהמבוכה הזו, חשבתי לעצמי שתכלס אין מראה יותר מדויקת וטובה לעצמנו מאשר התלמידים שלנו שיכולים להגיד לך בדיוק במה אתה צריך להשתפר, אז לקראת סוף שנה שאלתי בטקס חלוקת התעודות כל תלמיד ותלמיד: "תגיד לי, מה אני צריך לדעת לעשות בכדי לתקן את עצמי? תן לי משהו אחד"

האם אמרו? ועוד איך הם אמרו! וזה כאב לשמוע. ותסכל. אבל מה, הרגשתי שהמידע הזה שהם נתנו לי היה שווה לי מיליון דולר.

או כמו שאמר הרב משה שפירא זצ"ל ממדרשת 'שובה': "יותר משאנחנו מחנכים את הילדים שלנו, הילדים שלנו מחנכים אותנו".