מאחורי הקלעים

ד"ר חנה קטן , י"ט באלול תשע"ט

דעות ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן
צילום: עצמי

לקבר רחל אני מחוברת מאד. עוד מהימים בהם התגוררנו בדירות האברכים של ישיבת הר עציון. אז הייתי משכימה קום, נוסעת  ללימודים בהדסה עין כרם, עם עוד כמה אחיות, ברכבו של רופא אורתופד שכן שעבד אז בהדסה, דר פולק, ז"ל. 

וכך, מידי יום, תוך כדי תפילת שחרית של בוקר, צפיתי מחלון המכונית על קבר רחל, שהיתה אז במראה האותנטי שלה. ככה. פשוטה. מושיטה זרועות מחבקות על אם הדרך. והיום,מידי פעם, אני קופצת מהמרפאה שלי [18 דקות על השעון]  לאתנחתא של  שחנ"ש עם אמא.

ורק השבוע, התברר לי, לבושתי, שיש קבר של רחל נוספת, שלא הכרתי, אי שם בצפון הארץ, קברה של רחל, אשת רבי עקיבא. ומסתבר שרוצים לבנות על גביה. איך אפשר?

רחל, אשת רבי עקיבא, היא דוגמא ומופת לעשייה שמאחורי הקלעים. לחוסן הדומם והרוגע והנוכח ללא מילים. כמה גדולים הם אנשי הצללים, שמגבירים עוז לחזק את מי שנמצא כעת באור הזרקורים.

לפני שנים, כשהתקבלתי להתמחות ברפואת נשים, תחום תובעני ביותר, ולי ששה ילדים, שאל אותי מנהל המחלקה דאז, פרופסור דיאמנט, איך אסתדר ומה אומר בעלי על האמביציות  ההזויות של אשתו. ושחתי לו שקבלתי ברכה מרב שלמה זלמן זצ"ל, בעיקר בגלל שאני מבקשת  לתרום בתחום בו אין כמעט נשים דתיות [היום יש המון], ושיש לנו מטפלת מיוחדת במינה, ושהאיש שלי עומד לצדי, כצוק איתן, מוכן ומזומן לשליחות של לימוד התורה לצד אישה גינקולוגית  ביחד עם גידול משפחה. 

וזה לא ברור מאליו. וכמה אלפי תודות  משוגרים אליו מקירות ליבי. 

וכך הם רבים. העומדים מאחורי הקלעים. אוחזים במידותיה של רחל, אשתו של רבי עקיבא.. שלי ושלכם- שלה הוא.

הם עלומים, רחוקים מאור הזרקורים. לכאורה, הם באמת לא משפיעים. יושבים להם בצל, בקרן זווית, ונותנים לאחרים לחולל את המתרחש. וכמה זה לא נכון. בעלמא דשיקרא, אולי כך נראה. אבל כך נראה רק שטח הפנים של המציאות.

כי בעצם, מבלי משים, הם יושבים בתא הנהג, מניעים את המנוע, ברצונם ירעם קולו וברצונם יידום. הם הם תחנות הכוח לכל יוזמה, לכל עשייה, לברק שבעיני בן הזוג, לכל הדברים הגדולים.

הם הגיבורים האמתיים. לא כבוד ולא יוקרה חשובים להם. הם נמצאים שם מאחור, כצוות תומך לחימה. הם נעדרי זוהר אבל  אהבתם בוערת. ובאש שלהם משתלהבת העשייה של יקיריהם. 

הם מבורכים במידות של סבלנות, של עין טובה, של אימון ושל פרגון ענק, וענווה גדולה. בלילות אפלוליים, הם מושכים בנועם עול הבית, והם לבדם. 

על יצועה בלילה, היא מתפללת להצלחתו ונועלת את הלילה ללא ליווי. הוא עמוד שדרה איתן, וכך הוא מזניק את אהובתו בעלייה התלולה, לפעול עם א-ל.

אלה נשות השוטרים, והחיילים, והרופאים, ונציגי הציבור, ותלמידי החכמים. אלה בעלי האחיות במשמרות, בני זוגן של הרופאות ההולכות ומתרבות, ושל הפוליטיקאיות.

הם המים השקטים שעומדים רוגעים בפני כל סערה שתבוא. כמה תודות אנחנו חייבים להם. ברכות ותשבחות עד בלי די.

תודה, רויטל סמוטריץ, ותודה לרבנית מיכל פרץ, ולאור חוטובולי, ולבעל המופלא של עידית סילמן שהעלה על הכתב בסגנון רומנטי את רגשותיו הכנים, ואת אהבתו ללא תנאי, ואת גאוותו באשתו הנמרצת, ובכך שיקף את הטוב שבביתו ובליבו פנימה.  ועוד רחבה היריעה.

תודה לכם, העומדים אחר כתלינו. ניצבים  כצוק איתן, מאחורי הקלעים. אתם גיבורי החיל האמתיים, הרחק מאור הזרקורים. אתם מדליקים את הברק שבעיניים, אתם מרגיעים את תסיסת היום יום. שלי ושל כולנו- שלכם הוא.