מי גנב את...?

הרב נתנאל יוסיפון , י"ט באלול תשע"ט

יהדות הרב יוסיפון בסדר ט"ו בשבט
הרב יוסיפון בסדר ט"ו בשבט
צילום: יח"צ

בימי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, היה הדבר. בימים הנוראים של אותה שנה, התעצם הצדיק בתפילה ועלה לשמי רום לראות מה יעלה בדינם של ישראל.

והנה, שוד ושבר, על שני כפות המאזניים בבית דין של מעלה, מונחים היו המצוות והעבירות. כף העבירות שקעה למטה מפני כובד העבירות שעשו ישראל באותה שנה, ואילו כף המצוות התרוממה בקלילות למעלה, מפני שמצוותיהם של ישראל באותה שנה מועטות היו.

לפתע, הבחין השטן ביהודי העובר עבירה חמורה בעיצומו של היום הקדוש, ואץ רץ להביאה ולהניחה כקישוט שחור משחור בראש ערימת קטרוגיו.

ניצל רבי לוי יצחק את שעת הכושר, ומיד ניגש לכף העבירות. נטל את העבירה הראשונה, ומיד סנגר בליבו – הלא עובר העבירה היה שרוי באותה שעה במצוקה קשה, סבבוהו צרות קשות ורעות, וכיצד אפשר לדונו כך לכף חובה. והנה, הפלא ופלא, העבירה נמסה בידיו של הצדיק, כגוש קרח בתנור, ומיד נעלמה כלא הייתה.

כך נטל רבי לוי יצחק, עבירה אחרי עבירה, עד שכל העבירות נעלמו כלא היו, וכף המצוות שקעה עד הארץ, בעוד כף העבירות עולה כנוצה אל על. 

עזב רבי לוי יצחק את המאזניים, והנה השטן שב למקומו ועבירתו בידו, אך מה רבה הייתה פליאתו בראותו שכל שללו השנתי, עליו עמל כה רבות, נעלם כאבק פורח.

תמה השטן: וכי יש גנבים בשמיים? ומיד הלך לחפשם. בתוך רגע, הוא תפס את הנב הצפוי, רבי לוי יצחק. גררו השטן לבית דין של מעלה, שידונו את הגנב לפי ההלכה.

ישבו בית הדין, ופסקו – הלא נאמר במפורש בתורה, שהגנב צריך לשלם כפל, יתכבד רבי לוי יצחק וישיב את העבירות בכפל כפליים. ענה הצדיק ואמר – 'העבירות נעלמו, ואין לי לשלם'.

מיד פסקו בית הדין, כמפורש בתורה, "ואם אין לו – ונמכר בגניבתו". יצאה בת קול והכריזה – 'מי רוצה לקנות לעבד את רבי לוי יצחק'? 

ולא נמצא קונה, עד שאמר הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו: 'אני קונה את רבי לוי יצחק לעבד עולם'. (אמר ר' שלמה קרליבך:) וזה מה שאנו אומרים בתפילה: "לרחם עמו ביום דין", (מדוע?) מפני ש"לקונה עבדיו בדין". 

יש כאן יסוד חשוב מאד בעבודת התפילה והשיבה בתשובה בכלל, ועבודת הימים הנוראים בפרט.

הקללות האחרונות בפרשת כי תבוא הם "והשיבך מצריים באוניות, בדרך אשר אמרתי לא תשוב לראותה.. עד עולם", "והתמכרתם שם לעבדים... ואין קונה". במבט ראשון יש כאן שתי קללות נוראות עד מאד.

עם ישראל יצא ממצריים מבית עבדים, צעד דרך ארוכה, והנה כאן הוא חוזר לנקודת ההתחלה – למצריים. כביכול, כל המסע הארוך לא היה שווה ולא הועיל כלל. ואכן, בחורבן בית ראשון, לאחר הריגת גדליה בן אחיקם, לוקחים שרי החיילים את שארית הפליטה, ונמלטים עימה למצריים. כך מסתיים החורבן הראשון בתחושה הנוראית, שכביכול חזרנו לנקודת ההתחלה.

יתר על כן – יציאתנו ממצריים בישרה את היציאה מעבדות לחירות, והנה יש כאן קללה יותר נוראה, הגולים רוצים להיות עבדים, ואפילו את זה לא רוצים לתת להם. כביכול, חוזרים אפילו לנקודה גרועה יותר מנקודת ההתחלה.

אלא שכאן גם גנוזה הנחמה, אף אחד בעולם הזה לא רוצה לקנות לעבד, אבל יש אחד שרוצה לקנותנו לעבדים – הקב"ה בכבודו ובעצמו. אמנם, מבחינה חיצונית, חזרנו לגלות קשה ונוראה, אבל לא חזרנו לנקודת ההתחלה, ביציאתנו ממצריים הקב"ה קנה אותנו לעבדים. וזה העניין בפסוק שחותם את הקללות – "אלה דברי הברית". יש לנו ברית נצח עם ה'.

וזה עומק עבודת ה' בכלל, ובימים הנוראים בפרט, שגם את התרחקנו ועברנו עבירות, הרי בעומק אנו בניו ועבדיו של ה', וכשאנו מבטלים עצמנו אליו, הוא קונה אותנו, ודן אותנו לטובה, ומתכפרים כל עוונותינו.

שנזכה 'לקונה עבדיו בדין', ומתוך כך 'לרחם עמו ביום דין'!