החפץ חיים: אסור לכנות חילוני בכינויי גנאי כדי לבזותו

אל תשנא את החוטא כי אחיך הוא. אחיך הוא במצוות ואחיך הוא גם בעבירות. כמוך ממש. טול קורה מבין עיניך.

הרב אפרים זלמנוביץ' , כ' באלול תשע"ט

יהדות הרב אפרים זלמנוביץ'
הרב אפרים זלמנוביץ'
צילום: באדיבות המשפחה

אסור להעליב חילוני. להלבין את פניו ברבים; לבזות אותו, לכנות כינויי גנאי כמו "גוי" "רשע", ובוודאי שלא לצער או להסב לו נזק בידיים כי "אחיך" הוא. הוא יהודי כמוך ממש.

דין לשון הרע ככתבו וכלשונו חל על יהודי, אם הוא שומר המצוות או לא. רבי ישראל מאיר הכהן מראדין כתב "אפילו הכי לעניין להרע לו בידיים דהיינו להלבינו אסור והוא הדין לילך ולגנותו בפני אחרים אסור דלא יצא מכלל "עמיתך" (חפץ חיים. באר מים חיים כלל ד). זה שהוא אינו מקיים תורה ומצוות, אינו מתיר לנו לשנוא אותו בטענה שאינו "אחיך במצוות" (פסחים קי"ג ב'). רבנים מטילים את האשם לאי קיום המצוות בתרבות העמים שמונע מהחילוני את האפשרות ללמוד תורה. אם לא למד תורה איך יקיים המצוות.

חכמים מכירים בחילוני שלא למד ולא שנה תורה מימיו כ"תינוק שנשבה בין הגויים" שדינו כמי שהוא כאנוס ופטור (יו"ד קנ"ט ו', חזו"א סי' ב' ט"ז).  אמר יהושוע "חטא ישראל" (ז' י"א) - אע"פ שחטא, ישראל הוא (סנהדרין מ"ד א'). התנהלות חילונית איננה ממירה דת. החילוני, נותר יהודי לכל דבר וענין (חזו"א יו"ד קט"ז ט"ז). אין לו דין כופר או מומר.

כל מי שלא זכה ללמוד תורה, ראוי לקרב אותו אל אבינו שבשמים. רבים זכו וחזרו בתשובה. לכן, כל עוד הם ממשיכים לחיות את חייהם החופשיים ולא נתעוררו לתשובה, מצוה לכבדם ולהחיותם, לחיות עמם שבת אחים, ובלבד שלא ידביקו אותנו בדיעות כזביות שלהם ח"ו (הגר"ח מבריסק). ראינו גם בני תורה ששנו ולמדו ואעפ"כ לא עמדו בניסיון ונתפסו ברוח הכפירה וחזרו בשאלה, גם דינם של אלה כתינוקות שנשבו לתרבות האומות.

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין אוסר לדבר לשון הרע על כל אדם אפילו על החוטא. מצווה להוכיח את עובר העבירה ככתוב "הוכח תוכיח את עמיתך". מתי? – בתנאי שיש סיכוי שיישמע לו ככתוב "הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט' ח'). יוכיחו בצנעא כמאמר "המוכיח את חבירו צריך להוכיחו בינו לבין עצמו (ערכין ט"ז) אבל חלילה להלבין פניו ברבים. כתוב "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא י"ט י"ז).

אם לא שעה לתוכחה, מותר על פי התורה אפילו לשנוא אותו עד שיחזור בתשובה. שנאה זו אמורה להיות מוגבלת לאותה עבירה שמצא בו (רמב"ם הלכ' רוצח ושמירת הנפש פי"ג). הרב אליהו דסלר (כרך ה' עמוד 70) מזהיר לבל שנאה זו תוליד אצל החוטא שנאה כללית כלפי המוכיח או אז מוטב שישתוק. בדרך הטבע כל החש בשנאתך אליו, נוצרת בו שנאה כלפיך. והשנאה הזו אישית ורעה כאמור "כמים הפנים לפנים, כן לב הדם לאדם" (משלי כ"ז).

 בכל אופן אסור להרע לו בידיים. החפץ חיים כתב לגבי לשון הרע, שלהרע לו בידיים דהיינו להלבינו או לספר בגנותו, עדיין הוא בכלל עמיתך ואסור. להיפך, יחפש בו זכויות. יכבדו לקרבו בעבותות אהבה לאבינו שבשמים  "וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיענו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא" (רמב"ם דעות פ"ז ה"ז). כל ישראל חברים. כל ישראל ערבים זה לזה.

אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. הן אמרו חז"ל (סוכה מ"ה ב') "ראיתי בני עליה והמה מועטים". הכוונה לל"ו צדיקים וגם הם נסתרים. "אשרי כל חוכי (המחכים) לו" (ישעיה ל' ח"י). לו= בגינטריה 36 – ל"ו צדיקים. צדיק ברמה כזו רשאי להוכיח את הרשעים. לנו אסור לראות בעובר העבירה "אויב" או "שונא" או "רשע". במיוחד אם מדובר במי שלא מקיים תורה ומצוות ובוודאי אם לא למד תורה ונשבה בתרבות העמים. חלילה להזיק לו או לבזותו, ולא יתכבד בקלונו.

מדינה יהודית דמוקרטית חייבת להיות מבוססת על "חיה ותן לחיות" או כלשון הרמב"ם (הלכ' תשובה פ"ה ה"א): רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו... "  וכן להיפך. כל אחד רשאי להתנהל כרצונו מתוך הבחירה החופשית. בגדרי הנימוסין החברתיים; החוק והסדר. הקפדה על עשרת הדברות ושבע מצוות בני נוח.

אחדות האומה מותנית בקיום שתי המצוות; "ואהבת לרעך כמוך" ו - "אל תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט). יהודי דתי או יהודי חילוני בכלל "אחיך" הוא ועליך החובה לכבדו. הרב הראשי לישראל הגאון מאיר חי עוזיאל זצ"ל כתב על אחדות ישראל "שמרו מכל משמר את שלום העם ושלום המדינה. האמת והשלום אהבו. הפירוד והמחלוקת הם האויבים היותר מסוכנים שהם כעש לבית יעקוב וכרקב בעצמותיו". בכח האמונה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" וקיום מצוותיו, מתקרבים ומצטרפים הבריות אלה אל אלה והאמת והשלום אהבו.

מצות עשה לאהוב כל אחד מישראל כגופו "ואהבת לרעך כמוך" אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. רש"י פירש "כמוך ממש". יאהב את חבירו כאהבתו לנפשו הוא. ולא יזיק לו בשום צד. הלל אומר: דעלך סני - לחברך לא תעביד. מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך.

והמתכבד בקלון חבירו, אין לו חלק לעולם הבא. ובכלל מצות העשה חיבור בין האנשים על ידי הבאת שלום בין אדם לחבירו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר חס על ממונו הוא. ותהיה אהבתו וחמלתו לאחיו כאהבתו וחמלתו לעצמו בממונו ובגופו. מה שיבקש בשבילו, יבקש גם עבורו (חינוך רל"ח).

"שנאת חינם" הינה אחת מן העבירות החמורות ביותר. זו הסיבה שהביאה לחורבן בית המקדש השני וגלות בת אלפיים. זה שורש כל הצרות שלנו עד עצם היום הזה. מזהירה התורה "לא תשנא את אחיך בלבבך" מצוה י"ז (ספר מצוות קטן): נצטווינו שלא לשנוא את חבירו. אבל אם עבר עבירה, תראה לו שאתה שונא אותו על כך. אם חטא איש לאיש, לא ישטמנו בלב וישתוק, אלא מצוה עליו להודיעו, ולומר לו: למה עשית לי כך וכך? וימחה השנאה מלבו. שורש המצוה  כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם, להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, וזו מדה פחותה והנמאסת תכלית המיאוס בעיני כל בעל שכל.

עולם התורה מסתגר בד' אמותיה של ההלכה. חושש מתרבות המערב. פוחד מההשפעה הרעה של רוח הפרצים הנושבת בחוץ. לא בכדי, הציבור החרדי מסתגר בשכונות נפרדות . חז"ל אוסרים אפילו להסתכל בפניו של הרשע שהוסר ממנו כל טוב (מגילה כ"א א'). "החטאים רשומים על מצחו" (מג"א או"ח סו"ס רכ"ה). לכן אמר משה רבינו הצדיק שבצדיקים לפרעה הרשע שברשעים "לא אוסיף ראות פניך".  ספר החסידים מדגיש שמדובר "דוקא היכא דיש כפירה" חלילה לנו שתהא השפעת הכופרים על המאמינים כה רבה עד כדי פגיעה ממשית בחוסן אמונתם.

התורה מצווה לתמוך בכל מי שנזקק לך, אם אוהב אם שונא. "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו" (שמות כ"ג ה'). "לא תראה חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו" (דברים כ"ב ד') בספר שמות באותה המצווה כתוב  "שונאך" ובספר דברים כתוב "אחיך" מדוע? - מקשה הגמרא (פסחים קי"ג ב') על ההגדרה "שונאך: מי שרי לשנואיי (לשנוא אותו)? הא כתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך". ומוקי לה שראהו עובר עבירה". איך יתכן שהתורה מתארת את הנזקק לעזרתך כשונאך, הן אסרה התורה את השנאה לצורותיה?! אלא שמדובר בעובר עבירה, אותו התירה התורה לשנוא, עד יעזוב חטאו.  

מסיק מכך בעל "המשך חכמה" רבי מאיר שמחה הכהן; השנאה לחוטא היתה מותרת רק לצדיקים בני דור דעה ורק בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים ולפני חטא העגל. צדיקים גמורים שחיו בדור בו כולם היו  בגדר "ממלכת כהנים וגוי קדוש". באותו דור קדוש אם היה בודד שסטה מן הדרך וביקש להחליש רוחנית את בני ישראל, מותר היה לאותו צדיק נסתר לשנוא את אותו פורץ גדר ומקלקל את השורה. לפעול כנגדו ביד קשה ולחסל את השפעתו הרעה. כך נהג משה רבינו בחוטאים בחטא עגל הזהב או פנחס בזמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני שנצמד למדיינית, ומגיפת הפריצות הפילה חללים רבים.

אבל ארבעים שנה מאוחר יותר, אחרי כל המסעות במדבר וטרדות הדרך, בהם נכשלו ישראל בעוונות פעם אחר פעם, בא משה רבינו, לפני  מותו, ומדריך את בני ישראל: אם תראה ב"אחיך" דבר עבירה או התנהלות לא רצויה, אל תשנא אותו על כך יען כי אם תפשפש במעשיך אתה, הרי שתמצא גם בך עצמך כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה.

אל תשנא את החוטא כי אחיך הוא. אחיך הוא במצוות ואחיך הוא גם בעבירות. כמוך ממש. טול קורה מבין עיניך. לפיכך אסור לשנוא איש. להיפך, שים עליו עין טובה. דבר אליו. הסבר לו בדרכי נועם במה טעה עד שיסור מדרכו הרעה ויתקן דרכיו. פעל ועשה ככל יכולתך ברכות ועדינות מתוך לב חם וטהור במטרה לקרבו אל דרך הטוב. אם לא שעה לתוכחתך לא עליך המלאכה לגמור. האמן בו שיום יבוא וגם הוא יכיר באמת. היזהר מלפנות למי שאינו עתיד לקבל עצתך הטובה. שמא יגיב בשנאה. והאמת והשלום אהבו.