האם חיינו הם גלצ או גלגלצ?
האם חיינו הם גלצ או גלגלצ?

מה הם החיים בישראל, גלצ או גלגלצ? לפי גלצ, אנחנו על סף מלחמת אזרחים.

הקיטוב בין מחנה רק-ביבי למחנה רק-לא-ביבי גובר, החרמות בין המפלגות לא הוסרו אחרי הבחירות, חוסר האמון ברשויות בשיאו, מהתקשורת ועד הפרקליטות, שלא לדבר על יחסי דתיים-חילונים.

לכאורה, הלך רוח כזה היה חייב להשתקף בפס הקול המוזיקלי שליווה את השנה האחרונה. אבל איפה שירי המחאה האזרחיים, הנוקבים, ואיפה המצעד השנתי? גלגלצ מספרת סיפור אחר לגמרי מגלצ. סיפור על חברה הרבה יותר מפויסת, מכילה, רגועה ומאמינה. בדקתי. עשרת השירים הפופולריים ביותר בשנה החולפת הם כולם שירי אהבה. או שירי אהבה למישהי (כרגיל) או שירי אהבה למסורת, לאלוקים, לנשמה.

השינוי הזה בתוכני המצעד מעיד על משהו עמוק. בעוד ליברמן-לפיד-ליצמן מתקוטטים בגלצ, השיר השני הכי פופולרי השנה הוא של ישי ריבו, "הלב שלי": "ורק אתה יכול להפוך מספדי למחול, לזכך את החול, לרכך בי הכל, ורק אתה מבין איך לגשת ללב שלי, משכך כל כאב שבי, מרפא את הלב". למעלה מ־12 מיליון צפיות יש ביוטיוב ללהיט הזה, שאכן מרפא את השיח.

למקום השלישי במצעד השנתי, הגיעה הגרסה של חנן בן ארי ל"שבע ייפול צדיק וקם": "אני אלוף העולם בליפול, ולקום כמו גדול, את תראי, כמו עוף חול, אני נשרף, אבל בוחר בכל יום להמשיך לחיות".

במקום הרביעי ההמנון החדש, "שבט אחים ואחיות", שמזכיר לנו שכאן זה בית, כאן זה לב. השיר המתקתק והקיטשי הזה הוא בעצם שיר המחאה הכי גדול של תשע"ט: ההתלהבות האדירה מעידה שאנחנו לא מקבלים את השיח המפלג, המשסע. אנחנו שומעים כל היום על הדרה, המרדה, המרה, השחרה והדתה, ובסוף, זה כל כך קלישאתי וכל כך נכון ופשוט: אבי חלם והתפלל לחיות בארץ ישראל, אבותינו שורשים, ואנחנו הפרחים, ואנחנו לא מתביישים בזה.

אולי זו תגובת-נגד לשתי מערכות בחירות אינטנסיביות. אולי הזמרים מצליחים לנסח את הזהות שלנו טוב יותר מהפוליטיקאים, בהלחנה ולא בחקיקה. החיים הם לא רק הפלייליסט, כמובן, אבל בסיכומי השנה המרירים כדאי לשים לב גם לבחירות המוזיקליות והתרבותיות האלה.

ומי יקבע אם החיים כאן יהיו גלצ או גלגלצ? בסוף זו גם החלטה שלנו, כפי שקובע הפזמון של שיר מספר 11 במצעד, של אמיר דדון וישי ריבו: "מתי אלמד לבחור נכון, להאמין, לראות שטוב".