בירוקרטיה ותורים - מצע לממשלת האחדות

מה צריכה להיות המשימה הכי דחופה של הממשלה הבאה? טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , י"ג בתשרי תש"פ

דעות מצליחה להביא את הטוב מכל המגזרים. סיון רהב-מאיר
מצליחה להביא את הטוב מכל המגזרים. סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1.      

מה צריכה להיות המשימה הכי דחופה של הממשלה הבאה? איכשהו, שלושת הטקסטים הבאים הופיעו אצלי בפיד בזה אחר זה. הראשון היה של שי קופלוביץ, קיבוצניק מהצפון: "תשמעו משהו: קרוב לחמש שעות (!) אני בהמתנה ב'העמק' בעפולה. השעה הראשונה במיון עוד הייתה סבירה.

ארבע השעות שאחריה בהמתנה לבדיקה של רופא עיניים, כבר מוגזמת בכל רמה אפשרית. רוצים לנחש כמה רופאים יש פה בפועל על כמות בלתי נתפסת של פציינטים? שלושה. שלושה רופאים על שלושה חדרי המתנה רחבי ידיים ומפוצצי מטופלים. ואני עוד ניחא, מכה קלה שקיבלתי בעין, צריך רק בדיקה שהכל בסדר. אבל יש כאן מבוגרים, אנשים בכיסאות גלגלים, ילדים. ביזיון. יש כאן פשוט זלזול של מערכת באזרח הקטן. אני לא הזקנה במסדרון, אני סתם אחד ששורף פה יום שלם".

2.      

מיד אחר כך, בלי שום פרסומת או סרטון מטופש שיקטע את הרצף, קפץ מולי הפוסט של ידידיה זמורה. האמת? מזמן שכחתי מהמקרה שעליו הוא כתב. בסוף אוקטובר 2015, בשיא "טרור הסכינים", נפצעה אמו נירית בצומת גוש עציון. המחבל הורשע בחבלה בכוונה מחמירה בלבד, ללא אזכור כלשהו של המילה "רצח". פלפולי השופטים על מספר הדקירות ואורך הסכין גרמו אז לגל ביקורת ציבורית, שנדם.

ארבע שנים (!) חלפו מאז אותו יום מר, וכך כתב השבוע ידידיה: "זוכרים את המחבל שניסה לרצוח את אמא שלי? זה ששופטים זיכו מניסיון רצח, כי דקר את אמא שלי 'רק' פעם אחת וכי הסכין שלו הייתה קצרה מידי, וברח אחרי שנשברה לו הסכין ולא הצליח לדקור שוב? אז היום, ערב יום הכיפורים תש''פ, יהיה דיון על הערעור על זיכוי המחבל מניסיון רצח. הפיגוע היה ב-2015. אנחנו בסוף 2019. השופטים המשיכו מאז בסדר יומם. את נפגעי הטרור זה מלווה יום-יום, שעה-שעה, לכל חייהם. הלוואי שהפעם יהיה צדק".

הצדק אכן נעשה לבסוף השבוע, המחבל הורשע בניסיון רצח. אבל כשטחנות הצדק טוחנות כל כך לאט – הצדק כבר אינו צדק. ממש כמו טיפול רפואי שמגיע לבסוף, אבל רק אחרי כל כך הרבה טרטורים ותורים.

3.      

אולי האלגוריתם של פייסבוק גילה שתלונות זה מה שמדבר אליי, או שיש פה פשוט מכנה משותף ישראלי בוער. זה הפוסט השלישי ברצף, של חבר הפייסבוק נתנאל אלישיב. הוא רב, מחנך וסופר מהיישוב עלי, שעדכן בזמן אמת מסניף הדואר: "ידעתי שבערב יש לי הרצאה ברעננה, אז דאגתי לשריין תור בסניף הדואר באריאל לשעה 17:40. הגעתי בזמן, אבל כשביקשתי ללחוץ על האופציה של 'הזמנתי תור בסמס', הופיעה על הצג הודעה ששירות זה מושבת באופן זמני. לפיכך המכשיר פלט לי את המספר 260, להמתנה בתור הרגיל. 

לא נורא, אמרתי בליבי, כי ראיתי שמספר 258 בטיפול. כעבור זמן קצר התברר שגם הלוח שמראה באיזה מספר מטפלים עכשיו בעצם לא עובד. וכך חולפות להן הדקות: 10, 20, 30... אני מתחיל לחשב ב'וויז' כמה זמן ייקח לי להגיע לשיעור. טוב, אגיע 7 דקות לפני ההתחלה, 5 דקות, בול בזמן, איחור של 2 דקות... וככל שאתה מחכה יותר, כך אתה לא רוצה שזה יהיה לשווא אז אתה נשאר, והנה מגיע התור של 259, ואני כבר אחרי יותר מ-40 דקות המתנה, ואז הפקידה מודיעה בלקוניות: המחשבים נפלו, מפעילים מחדש. כמה זמן זה ייקח, אני שואל, מבועת. התשובה: 10 דקות. נמלטתי מהסניף לרכב, מתוסכל מאוד.

גם המתנתי כל כך הרבה, גם נותרתי עם החבילה, גם אאחר לשיעור בשבע דקות (שהפכו לעשר בגלל עומס). עכשיו בואו ניקח אדם ממוצע שעובר את החוויה הזאת, לא אדם רגוע ולא אדם גרוע, אלא רגיל. הוא נשפך עכשיו לכבישים העמוסים – איך הוא ינהג? איך הוא יגיב אם הבודקת במחסום תתחיל לעכב אותו, או אם שוטר יעצור אותו? ואם אני חושב שאלו הדברים הדחופים לטיפול על ידי הממשלה (כי הסוגיות הערכיות שהן לב חיינו לא באמת תוכרענה בכנסת ובממשלה) – לאיזו מפלגה אני אמור להצביע? את מי כל זה מטריד באמת? מי לא ישן טוב בלילה בגלל כל זה? אצל מי במנהיגות הבכירה שלנו בוער בלב רצון אדיר לתקן ולייעל ולשפר ולקדם? ומדוע שלא נאחד את הציבור לכמה שנים סביב סדר יום כזה, שיביא ברכה לכולנו?".

ובאמת, אולי זו יכולה להיות משימתה של הממשלה הבאה: בבחירות התברר שממש אין רוב ל"ממשלה חילונית" שתילחם ב"הדתה". אבל מנגד, ממש אין גם רוב לממשלת ימין שתוביל לריבונות ביהודה ושומרון. נדמה, אולי, שיש רוב לממשלת החיים עצמם.