מקצוענים בהלקאה עצמית

פוליטיקה היא לא בית מדרש, אם בית המדרש נועד לחידוד אין סופי ולמציאת חילוקים וחילוקי חילוקים, עולם המעשה לא מאפשר זאת.

מיכאל דוכן , י"ט בתשרי תש"פ

דעות בכירי ימינה
בכירי ימינה
צילום: אישי

הבוקר כמו בהרבה ימים אחרים, קמנו למאמר חדש שתוקף את הציונות הדתית, הפעם של ג'קי לוי.

קל לתקוף אותנו, אנחנו הרי תמיד נגיד שיש אמת במה שנאמר, כי בנוסף לכל החסרונות שכולם כל כך אוהבים למנות בנו, אנחנו גם לא יודעים לצופף שורות. 

אין דבר שאנו אוהבים יותר מהלקאה עצמית, המפלגה היחידה שמתקרבת אלינו בדבר הזה היא מפלגת העבודה.

אני חלק מהציבור הכי שנוא במדינת ישראל, השמאלנים שונאים אותנו כי תנועת ההתיישבות עומדת כמו עצם בגרון לשאיפותיהם למדינה פלסטינאית, החילונים הקיצוניים שונאים אותנו בגלל ההדתה, הליכודניקים שונאים אותנו כי אפשר, ריקלין שונא אותנו כי ביבי, ואנחנו שונאים את עצמנו כי כאמור הלקאה עצמית עושה לנו טוב. 

זו המציאות, תנועות אידאולוגיות תמיד יעוררו התנגדות וכל עוד נהיה כזו ימשיכו לשנוא אותנו. ההתנגדות הזאת לא תפריע לנו כל כך אם נבין את מקומנו. 

כוחנו הפוליטי הריאלי הוא שבעה עד עשרה מנדטים, עלינו להתנהל כפי כוחנו, ולא לשגות בשגעונות גדלות. ככל שנסתכל על עצמנו בעיניים מפוכחות יותר, כך יפריע לנו פחות להיות מחוץ לקונצנזוס החמים של החברה הישראלית.

הבעיה שלנו היא בתרגום האידאולוגיה לפוליטיקה. קצת כמו צפון אפריקאי שמגיע למניין ירושלמי, בסוף הוא יעדיף להתפלל עם האשכנזים מאשר להתפלל למשהו שקרוב למנגינות הנכונות אבל לא לגמרי מדויק. 

באופן דומה המצביע הדתי לאומי יעדיף להצביע למישהו שרחוק ממנו, מאשר למפלגה שקצת קרובה אליו אבל לא בדיוק. אז הוא ינסה לחדד את השפיצים שלו עד הסוף ויחפש או יבנה את המסגרת הפוליטית שמתאימה לו בדיוק, דא עקא שמרוב חידודים הוא נשאר כל כך לבד שגם השכן שלו בבית הכנסת לא יכול להצביע לאותה המסגרת.

הציבור שלנו צריך להפנים דבר שהחרדים הבינו אותו מזמן, פוליטיקה זה לא בית מדרש, אם בית המדרש נועד לחידוד אין סופי ולמציאת חילוקים וחילוקי חילוקים, עולם המעשה לא מאפשר זאת.

ההפך הוא הנכון, כדי להצליח בעולם העשייה צריך לעמעם את ההבדלים, צריך להסתמך על מכנה משותף רחב, לעשות חיבורים לעיתים כמעט בלתי אפשריים ובכך לקדם ערכים שאנו מאמינים בהם.