באיזה גיל להתחתן?
באיזה גיל להתחתן?

שאלה:

האם דברי המשנה במסכת אבות שבן 18 לחופה זה מחייב גם היום? ואם לא מחייב - האם ההלכה מתייחסת לגיל המתאים לחתונה?

תשובה:

א)- לפני שנביא את שיטות הפוסקים נקדים ונאמר: היסוד למצווה הוא ישוב העולם, "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ", (ישעיהו מה, יח), מכאן נגזר שהמצווה חלה כאשר האדם הוא בר הכי ליישב את העולם, וזה תלוי בבגרות אישית ובבגרות מנטלית. (ספר קרן אורה מסכת יבמות דף סב עמוד ב).

ב)- בחור שרוצה להתחתן - צריך שתהיה בו מידה של אחריות כלפי משפחתו העתידית, כלפי רעייתו וילדיו. הבחור צריך לדעת באופן כללי מה הוא רוצה מעצמו, מה הכוון שלו, ולאן הוא חותר. בחור מבולבל שאין לו יציבות בהחלטות שלו - עוד לא מתאים לנישואין.

ג)- חכמים קבעו שבגיל שמונה עשרה יש מצווה להתחתן (מסכת אבות פרק ה משנה כא). השולחן ערוך (אבן העזר סימן א סעיף ג) הוסיף: "ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה".

ד)- ניתן לדחות את הנישואין בכדי ללמוד תורה, כי העוסק במצווה פטור מהמצווה, זאת בתנאי שהוא מתגבר על יצרו. לדעת הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ג), אין הגבלה בגיל, וכל עוד שלומד ושולט ביצרו - יכול לדחות את החתונה. גם לדעת הלבוש (אבן העזר סימן א סעיף ד), אדם שלומד תורה - יכול לדחות את החתונה "עד זמן אשר ישער בנפשו שמלא כריסו בתורה, ובלבד שלא יתבטל מפריה ורביה מכל וכל". אבל לדעת מהרש"ל (ים של שלמה מסכת קידושין פרק א נז), ניתן לדחות את החתונה רק עד גיל עשרים וארבע, ולדעת החפץ חיים (ספר המצוות הקצר, מצוות עשה, מצוה מג), עד גיל עשרים וחמש".

ה)- בין פוסקי הדור מצאנו מספר גילאים מומלצים לחתונה. הראשון לציון בספרו ילקוט יוסף (שובע שמחות א פרק א הלכה ג) קבע: "ובדרך כלל נכון ליעץ לבני הישיבות להנשא עד גיל עשרים". הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ד סימן ערה) כתב, שעדיף להתחתן לפני גיל עשרים ולא לאחר גיל עשרים. שבט הלוי (חלק ג סימן קעג) כתב: יש להתחתן עד גיל עשרים וחמש.

ו)- חשב להדגיש, שהפוסקים התייחסו למי שלא רוצה להתחתן, אך לא מדובר על בחור שמעוניין להתחתן, אלא שבגלל סיבות שונות הוא לא מצא את האישה המתאימה לו. (פתחי תשובה סימן א ס"ק ה בשם מהריק"ש).

גיל נישואין

במשנה במסכת אבות (פרק ה משנה כא) מובא: "בן שמונה עשרה לחופה". הב"ח (חושן משפט סימן ז בס"ק ג) ביאר: בגיל שמונה עשרה אדם הגיע לרבע מחייו, "ושכלו שלם לירד לעמקו של דין לזכות ולחובה, ומטעם זה אמרו חז"ל (אבות פ"ה מכ"א) בן י"ח לחופה, אבל לגבי עדות דאינו מעיד אלא מה שראה ושמע - סגי בי"ג שנה". כלומר אדם צריך להתחתן החל מגיל שמונה עשרה שאז מתפתח שיקול הדעת, ויכולת הבירור והבחירה. הב"ח השווה זאת לדעה הסבורה שניתן להתמנות לדיין רק החל מגיל שמונה עשרה.

ישנם מספר הסברים מדוע החיוב בנישואין לא מתחיל בגיל שלוש עשרה כמו בכל חיוב שמתחיל מגיל זה:

1. הח"מ בס"ק ב כתב: למרות שבד"כ אדם חייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה, כאן המצווה מתחילה רק מגיל שמונה עשרה, שכן אדם צריך ללמוד תורה. וכך גם כתב הב"ש בס"ק ג: "מצוה זו קבלו חז"ל שבן י"ח לחופה, מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה".

2. המהר"ל (דרך חיים על אבות פרק ה משנה כא) ביאר: "ואמר בן שמונה עשרה לחופה, פירוש דבר זה כי האדם אין גידול שלו בקומתו עד שהוא בן שמונה עשרה, ונשלם אז גידול שלו כאשר הוא בן י"ח, ומאז חייב להשלים עוד עצמו באשה, כי כל זמן שלא נשא - אינו אדם שלם".

בפוסקים יש דיון, האם החובה מתחילה מגיל שמונה עשרה או מגיל שבע עשרה. הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כתב: האיש מחויב במצוות פרייה ורביה החל מגיל שבע עשרה. ואם לא נישא לאחר גיל עשרים - ביטל מצוות עשה. אך אם "היה עוסק בתורה וטרוד בה, והיה מתירא מלישא אשה, כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה - הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה".

הרב המגיד (שם) ביאר: המשנה במסכת אבות כתבה, שהמצווה מתחילה מגיל שמונה עשרה, ויש נוסחים ברמב"ם שגם גורסים מגיל שמונה עשרה. אומנם לפי הגירסא שהמצווה מתחילה מגיל שבע עשרה, יש לומר שמדובר מאז שעברו שבע עשרה שנים.

הלבוש (אבן העזר סימן א סעיף ג) כתב: "וקבעו חז"ל (אבות פ"ה מכ"א) זמן למצוה זו עד שיהיה בן י"ז שנים שלימים דהיינו בשנת י"ח. ואפשר לי לאסמכיה על מקרא זה (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו, טוב - בגמטריא י"ז, כלומר אמר ה' יתברך: הרי אין האדם כבן טוב שיהיה לבדו".

הב"ש בס"ק ה כתב: מי שלומד תורה, יכול לאחר את גיל הנישואים, רק בתנאי שהוא מתגבר על יצרו. אבל אם יצרו מתגבר - חייב לישא אישה, גם אם טרחת הפרנסה תפגע בלימודו.

השולחן ערוך (אבן העזר סימן א סעיף ג) פסק שיש מצווה להתחתן מגיל שמונה עשרה והוסיף: "ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא - ב"ד כופין אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה".

הפתחי תשובה (סימן א ס"ק ה) כתב בשם מהריק"ש: השולחן ערוך התייחס למי שלא רוצה להתחתן, אך אם הבחור מעוניין להתחתן, אך השולחן ערוך לא דיבר על מי שבגלל סיבות שונות לא מצא את האישה המתאימה לו.

להתחתן מאוחר בגלל לימוד תורה

במסכת יבמות דף סג עמוד ב מובא: "תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה - כאילו שופך דמים, שנאמר: שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו וגו'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: ואתם פרו ורבו. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".

וכן כתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ג): אם חשקה נפשו בתורה, והוא מתגבר על יצרו - אין בידו עוון. ישנם מספר הסברים מדוע נישואין נדחים מפני לימוד תורה:

  • הרמב"ם (שם) ביאר: הטעם להיתר הוא שהעוסק במצווה פטור מהמצווה. אומנם אם יצרו מתגבר - חייב לישא אישה.
  • מהר"ם שיק (אבן העזר סימן א) ביאר: מצוות פריה ורביה זו מצווה שיכולה להיעשות ע"י אחרים, לכן לימוד תורה דוחה מצווה זו.
  • ערוך השולחן (סימן א סעיף יג) הסביר: בחור יכול לדחות את חתונתו בכדי ללמוד תורה, כי יש לו עוד זמן לקיים מצוות פרייה ורבייה (כלומר בן ובת), כך שהמצווה להתחתן נחשבת למצווה שלא עוברת, ומצוות תלמוד תורה דוחה מצווה שאינה עוברת.

נחלקו הפוסקים, מה הגבול שיכול לומד תורה לדחות את חתונתו?

  • הרא"ש מסכת קידושין (פרק א סימן מב) כתב: "וקצבה לאותו לימוד - לא ידענא, שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו, שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה".
  • הב"ש בס"ק ה כתב: מדברי הרמב"ם משמע, שאין לדבר קצבה, וכל עוד שהוא מתגבר על יצרו - יכול לבטל מצוות פריה ורביה וללמוד תורה. וכך כתב הלבוש (אבן העזר סימן א סעיף ד): "עד זמן אשר ישער בנפשו שמלא כריסו בתורה, ובלבד שלא יתבטל מפריה ורביה מכל וכל, אבל אם חשקה נפשו בתורה וידבק בה מאוד ויצרו אינו מתגבר עליו כלל - אז הוא פטור ממצוה זו, שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת, כל שכן תלמוד תורה".
  • מהרש"ל (ים של שלמה מסכת קידושין פרק א נז) סבור שניתן לאחר את החתונה עד גיל עשרים וארבע: "ואני אומר שיש שיעור לדבר, דיותר מכ"ד שנים - לא ישהה כלל. כדמסקינן בסוגיא... ואמרי לה מתמניסר ועד כ"ד, דכתיב (משלי כ"ב ו') חנוך לנער על פי דרכו, ואם כן שיעור האחרון לכל המיקל שלא ישא, לא יותר מכ"ד שנים".
  • החפץ חיים (ספר המצוות הקצר, מצוות עשה, מצוה מג) כתב: "ואם עוסק בתורה, ומתירא שלא יבטל מחמת טרדת מזונות - מותר להתאחר, ועל כל פנים, לא יותר מן עשרים וחמש שנה".

גיל נישואין למעשה

השולחן ערוך (אבן העזר סימן א סעיף ג) כתב: "מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, והמקדים לישא בן י"ג - מצוה מן המובחר". הברכי יוסף (אבן העזר סימן א בס"ק ז) העיר על כך: "בדורות אלו נחלשו הטבעים ונשתנו הדורות, ואין ליזהר בזה להקדים ולישא בן יג".

בדורות האלו נחלשו הטבעיים, והשתנו הדורות ואין להקדים ולהתחתן בגיל שמונה עשרה, ללא בשלות, בגרות ואחריות הנדרשים לצורך הקמת בית. יש צורך במוכנות נפשית לקראת מצוות הקמת בית, והיום בד"כ אין לכך הבשלה בגיל שמונה עשרה.

בספר קרן אורה (מסכת יבמות דף סב עמוד ב) מובא: המשנה באבות ("בן שמונה עשרה לחופה"), התייחסה למצוות פריה ורביה. היסוד של המצווה הוא ישוב העולם, "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ", (ישעיהו פרק מה פסוק יח), מכאן נגזר שהמצווה חלה רק כאשר האדם הוא בר הכי ליישב את העולם, וזה תלוי בבגרות אישית ולא רק בגיל. יש חילוק בין מצוות שהן תמידיות למצוות שהן מוגבלות. מצוות שהן חובת הגוף תמידית - יש חובה כבר מגיל שלוש עשרה, אך מצוות שהן מוגבלות כמו מצוות פריה ורביה שהיא מוגבלת רק לבן ובת - אין חובה לקיימה מגיל שלוש עשרה, אלא החובה מתחילה מרגע שהוא ראוי ליישב עולם.

במציאות היום לא ניתן לקבוע גיל אחיד לנישואין, הזמן מתאים לנישואין הוא אישי ומשתנה מבחור לבחור. צריך שתהיה בגרות אישית ובגרות מנטלית.

צריך שתהיה מידה של אחרות כלפי משפחתו העתידית, כלפי רעייתו וילדיו. הבחור צריך לדעת באופן כללי מה הוא רוצה מעצמו, מה הכוון שלו, ולאן הוא חותר. בחור מבולבל שאין לו יציבות בהחלטות שלו - עוד לא מתאים לנישואין.

הראשון לציון בספרו ילקוט יוסף (שובע שמחות א פרק א הלכה ג) קבע: "ובדרך כלל נכון ליעץ לבני הישיבות להנשא עד גיל עשרים. אך יש בחורים שהעצה היעוצה להם להנשא יותר מאוחר, והכל לפי מה שהוא הבחור".

בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן קעג) מובא שיש להתחתן עד גיל עשרים וחמש: "ומה ששאל בענין עד מתי מותר להתאחר? הנה אין בידינו דבר מקובל בזה...ודברי הגה"צ חפץ חיים שכתב כבודו שלא יאחר עד שנת כ"ה מסתברים, ושיעור כ"ד שנה מוזכר בקידושין שם לענין אחר, אבל עכ"פ הוא גבול זמן, מ"מ אין נראה להתאחר כ"כ בזה"ז, והחפץ חיים זי"ע בעצמו סוף ספרו מחנה ישראל מעורר להקדים הרבה יעש"ה, ובפרט בזה"ז דמי יודע מה יולד יום, ועוד מי יאמר זכיתי לבי להיות נקי מהרהורי עבירה, ובפרט בדורינו אנו שכל רחובות ושווקים מגועלים בפריצת ושחת, פשוט מאד דע"פ דין מצוה להקדים אם אפשרות בידו, ומה שפלפל בענין בן עזאי אין זה בנמצא בזמן הזה ואל ישטה עצמו, וגם על בן עזאי וכיו"ב כתבו הפוסקים רק שאם עשה כן - אין בידו עון, מכלל דלכתחלה לא יעשה כן, כמש"כ הט"ז ושאר פוסקים, וגם מקומות התורה לבד בלי המצוה אינם תרופה לזה, דלא כמי שעלה על דעתו לומר כן".

הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ד סימן ערה) פסק שעדיף להתחתן לפני גיל עשרים ולא לאחר גיל עשרים: "ולכן ראוי להורים להקדים נישואי הבן לפני עשרים ככל האפשר אף שעוסק בתורה, וכ"ש אם יצא לעבודה והוא ברחוב דחייב מדינא להנשא, ומקיימין בזה מצוה רבה בזמנה".

"...ואנן בדידן דהיום יש להקדים כפי האפשר, וכיון שאכשרא דרא שנתרבו כוללים, והבנות ב"ה חונכו לתורה, נראה שאין ראוי להתאחר מגיל עשרים מפני לימוד התורה, ואדרבה רבים עולים בתורה בטהרה אחרי החתונה, וע"כ נראה דכשימצא זיווג הראוי לו - דאין לדחותו, והעיקר להתפלל לה' שימציא לו זיווג שיוכל להמשיך ללמוד ולבנות בית כמשכן לקדושה".

לשאלות בדיני ממונות - ניתן לשלוח מייל אל: [email protected]