1.
אין בוכים כידוע על חלב שנשפך. אבל מותר וצריך להפיק לקחים. לפחות לטובת המנהיגים שיבואו עלינו לטובה, לאחר עידן נתניהו, שככל הנראה מתקרב לקיצו, בתום 13 שנות שירות מוצלחות יותר ומוצלחות פחות לעמו ולמדינתו.
והלקח הגדול ביותר הוא, שלא יורים בתוך הנגמ"ש, ושמי שיורה ממש בתוך הנגמ"ש מסתכן בספיגת רסיסים מן הירי, שעלולים לחזור אליו כבומרנג. נתניהו לא חדל מלירות בתוך הנגמ"ש, בעיקר במערכת הבחירות לכנסת ה-21 (באפריל 2019), והבומרנג טפח על פניו השבוע, כששוכנע סופית במוצאי שמחת תורה שאין ביכולתו – זו הפעם השניה ברציפות - לכונן ממשלה והחזיר את המנדט לנשיא, על מנת שיועבר לבני גנץ.
'הישג' עלוב נוסף של החטא הקדמון הזה נעוץ בכך, שלמעשה אין למדינת ישראל ממשלה נבחרת כבר מאז אפריל 2019, עת הכריז נתניהו על בחירות לכנסת ה-21. נתניהו היהיר לא חלם שתעבור כבר יותר מחצי שנה שבה יש לישראל ממשלה נכה, בלתי נבחרת, ששרויה בקיפאון עמוק: אין תקציב, אין מדיניות ביטחונית מוסכמת, אין החלטות כלכליות חיוניות. הכל מחזיק מעמד רק בכוח האינרציה.
2.
הסיפור יכול היה להתנהל אחרת, אלמלא השגיאה הקולוסאלית של נתניהו, של ירי בתוך הנגמ"ש בבחירות לכנסת ה-21, לפני כחצי שנה. היה זה נתניהו, הוא ולא אחר, שחיסל במו ידיו את סיכוייה של סיעת 'הימין החדש', בראשות בנט ושקד, להשיג ארבעה מנדטים חיוניים, שבנט ושקד היו על סף השגתם, ואשר שנמנעו מהם רק בשל 1,400 קולות שזזגו לליכוד. מכונת התעמולה הליכודית עבדה שעות נוספות בהטמעת הטענה שבפי נתניהו וחבר מרעיו, אנשי 'ועדת הקישוט' של נתניהו, בראשות האלקינים והחוטובלים, שטענו במצח נחושה טענה שקרית בעליל – שהליכוד הוא הבית האמיתי של הציונות הדתית.
צאו וראו כמה קולות קוששה המפלגה שהייתה הכי קרובה ל'ימין החדש', וקיבלה אכן 4 מנדטים. הייתה זו רשימת רעמ-בלד שקיבלה 3.33% מכלל הקולות (לעומת 3.22% שקיבל 'הימין החדש'). רעמ-בלד קיבלה אז 143,666 קול, מול 138,598 קול לימין החדש. וזה עדיין ללא ניכוי הזיופים במיגזר הערבי.
3.
אילו היפנה נתניהו את הירי לעבר כחול-לבן הבלתי מזוהה פוליטית, שהיא סלט ירקות ים-תיכוני של ימין ושמאל גם-יחד, ואילו הבהיר לציבור שימין יש רק בימין, אפשר שלא היו נגרעים מהימין החדש אותם 1,400 קולות - שהיו ממש פסיק בלתי נראה בקרב 4.4 מיליוני המצביעים בפועל. והתוצאה הייתה התגשמות חלומם האולטימטיבי של יושבי הבית ברחוב בלפור: ממשלה בראשות נתניהו, ואולי אפילו עם חלקים מסיעת כחול-לבן שהייתה מן הסתם מתפרקת מאימת החרב המתהפכת מעל לראשה של ישיבה באופוזיציה. פוספס ניצחון שהיה ממש בהישג יד, הושט היד וגע בו, רק בשל ההיבריס הבלתי נשלט של מי שראה בעצמו התגשמות חזונו של ז'בוטינסקי: 'אלוקים, לשלטון בחרתנו'.
אבל נתניהו, כמו במשל הידוע על העקרב והצפרדע, לא יכול היה להתאפק. בלתי אפשרי היה מבחינתו לרסן את תאוות השתייה כדת, וסיפר סיפורי סבתא שהוא עצמו לא האמין בהם: שרק ראש המפלגה היותר גדולה מוזמן ראשון ע"י הנשיא להקמת הממשלה. וכך נקלע נתניהו, בשל אותם סיפורי סבתא, לסיפור הקסם באגדת סינדרלה: חמישים שעות לפני שפג תוקף המנדט שקיבל מהנשיא, הוא נאלץ להודות בכשלונו, ואם במשלי צפרדעים עסקינן, כי אז ייאמר כי הוא נאלץ לאכול את הצפרדע שבישל לעצמו ברוב נכלוליתו.
4.
מה עתיד לקרות עכשיו, אחר שההגה של מעשה המרכבה עבר מידי נתניהו לידי גנץ?
שוחרי נתניהו טוענים שסיכוייו של גנץ להקים ממשלה, קטנים אפילו מאלה של נתניהו, ועל כן לא יהיה מנוס מבחירות חדשות. טענה זו מבוססת על ההנחה, שגוש ה-55 הממליצים על נתניהו, יישאר מאוחד לאורך ימים. אלא שלא מן הנמנע שגנץ ישכיל לאתר בגוש הזה חוליות חלשות, שמחמת מוראן מפני בחירות שלישיות, ותחת פיתויי אתנן משכנעים, יפרשו לטובת נטילת נתחים בריאים מן העוגה כאן ועכשיו. וכבר היו דברים מעולם.
תמורת תשלום הוגן כבר יימצא הפוסק/האידיאולוג שיכריע, שלמען טובת המדינה, ביטחונה וכלכלתה, והצורך באחדות החברה ובשבירת החומות וכל שאר הבלה-בלה, עדיף להחזיר מיד את המערכת הפוליטית לרגיעה ארוכת טווח.
5.
יש כמובן אופציות נוספות, אך בלתי סבירות: הקמת ממשלת מיעוט של גנץ בתמיכה חיצונית של הסיעה הערבית המשותפת, אוהדת הטרור הפלשתיני ועויינת את רעיון המדינה היהודית; ממשלת אחדות גנץ-נתניהו; ואולי עוד אי אלו מיתווים אחרים שהצד השווה שבהם הוא שהם לפחות כעת נראים בלתי עבירים.
תהיה ההתפתחות ככל שתהיה, מה שברור הוא שנתניהו משלם כעת חיה את מחיר ההיבריס, שהוביל אותו לירי חסר אחריות לאומית ממש בתוך הנגמ"ש, לטווחים ממש קצרים מדי.