25 שנות הסתה

ד"ר רון בריימן , ד' בחשון תש"פ

דעות ד"ר רון בריימן
ד"ר רון בריימן
עצמי

שוב הגיעו חשוון ונובמבר, ואנו נכנסים לשנתה ה- 25 של הסתה בלתי פוסקת, הנמשכת שוב ושוב כאזעקות עולות ויורדות.

שוב הפגנת שמאל ("עצרת") בכיכר, שבה מתחרים דוברי השמאל מי ינאם מעל המרפסת ומי יהיה קיצוני יותר בהאשמת למעלה ממחצית העם ברצח ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין. המתלהמים על המרפסת בתל-אביב ("מתונים", "נאורים", "שפויים", וכו') יוקיעו את הנואמים על המרפסת בירושלים, ברמז גס כאילו הם ממשיכי דרכו של מוסוליני. הסתה כבר אמרנו?!

שוב הגיעו אותם "ימים נוראים", ימי הפסטיבל השנתי שבין התאריך הלועזי לבין התאריך העברי של הרצח, הימים שבהם כל "יוצר" ו"איש רוח" בעיני עצמו יכול להפיק סרט, ספר וכו' המאשים למעלה ממחצית הציבור בכלל, והציבור הדתי-לאומי בפרט, ברצח מעשה ידיו של יחיד. דינה של האשמה נבזית, מכלילה ומחליאה זו להיות מושלכת אל פח האשפה של ההיסטוריה, כמו דינה של האשמה נבזית, מכלילה ומחליאה אחרת, כאילו כלל היהודים אשמים ברצח ישו. אין צורך להתנצל על רצח זה או זה כאילו נעשה על-ידי כלל היהודים.

אמצעי השידור "הממלכתיים" נתנו ונותנים במה אינסופית לדבריהם של אנשי "ימים נוראים", כאילו הסרטים וה"תחקירים" שלהם דברי אלוהים חיים המה, וכאילו שהם האמת, ואין בלתה, וכל החורג או חולק על "האמת" שלהם, או מטיל בה ספק, ראוי לכל כינויי הגנאי והנאצה האפשריים. עדר ה"תחקירנים" מטעם חוזר שוב ושוב על דבריו, אך אינו שואל את השאלות הבסיסיות: מי הפיק תועלת פוליטית מן הרצח? – רמז: לא היה זה נתניהו – מי רקד על הדם בעקבות הרצח? מי ניסה לתרגם את הרצח למנדטים? וכן, מה חשב באותם ימים נוראים רבין עצמו על מחדל אוסלו, שאליו נגרר בעל כורחו (במקרה הטוב) או היה שותף לו (במקרה הרע), ומי חשש שמא רבין יחזור בו ממצעד האיוולת ובכך ינפץ את תקוותם של האוסלואידים?

לחיזוק דעתם טוענים אנשי "ימים נוראים" ו"תחקירנים" אחרים שהרצח הוסרט בזמן אמת, שיגאל עמיר נראה יורה, ושיגאל עמיר עצמו הודה והעיד על עצמו שהוא הרוצח. הדיוק אינו חשוב. העיקר שאנשי "ימים נוראים" קיבלו הזמנה להסתה מעל בימת הנואמים בהפגנת השמאל בכיכר. כאשר יגאל עמיר ירה, כל המידע שהיה בידיו היה שהוא ירה, אך הוא לא יכול היה לדעת שרבין אמנם נרצח. הוא לא יכול היה לדעת אם היו כדורים אחרים, נוספים, שהביאו למותו של רבין. מכאן שהן הסרט והן ההודאה אינם הוכחה מעבר לספק סביר – כנדרש – שאמנם יגאל עמיר רצח את יצחק רבין. מעולם לא תחקרו ה"תחקירנים" את הפרופסור יהודה היס, מנהל המכון לרפואה משפטית, על הידוע לו מליל הרצח ומאין חדר הכדור הקטלני, אולי לא מהגב. "תחקירן" של ממש היה שואל את עצמו ואת היס כמה שאלות בסיסיות. יהיה מרתק לקרוא את זיכרונותיו של היס.

השבוע נתן ד"ר מוטי קידר, מזרחן בעל שם עולמי, ביטוי לספקות של למעלה משליש מהציבור בדבר זהותו של הרוצח. רמה כזו של ספקנות, וראיות רבות שנאספו אחרי ליל הרצח ושלא היו ידועות בזמן משפטו של עמיר, מצדיקות חקירה מחודשת לבירור האמת, שאולי אינה נוחה לכמה אנשים. על כן היינו עדים לזעקות "עליהום" מפי רבים – לרבות ראש הממשלה בכבודו ובעצמו – שלא גילו פתיחות וסובלנות לשמוע דעה שונה מהמוסכמה המקובלת, המפוקפקת והרשמית. ואוניברסיטת בר-אילן, שאינה מפסיקה להתנצל מאז שסטודנט שלה הורשע ברצח, במקום לתמוך בחופש הדיבור והביטוי, הצטרפה ל"עליהום" על מרצה שהביע דעה שאינה תואמת את רוח השמאל/תקשורת. עד מתי?

כל עוד לא תבורר האמת לגבי ההתרחשויות בליל הרצח, וכל עוד תימשך ההסתה מטעם "הנאורים" בעיני עצמם נגד למעלה ממחצית הציבור, מי שמדבר על "אחדות", על "שלום בית" ועל "פיוס" אינו מתכוון לכך. כל עוד ישמור הנואם המרכזי בהפגנה – מנהיג השמאל – על שלמות גוש השמאל, לרבות הקיצונים, הגזענים והאוטו-אנטישמים שבתוכו, ממשלתו לא תיכון.