למה יובל דיין מטלטל אותנו?

נראה שהציבור שלנו אוהב ומחבק סלבריטאים שחוזרים בתשובה ובהתאם סוער מאוד כאשר התנועה היא הפוכה.

ד"ר צבי מוזס , ח' בחשון תש"פ

דעות נועה ירון ויובל דיין
נועה ירון ויובל דיין
צילום: עצמי

הציבור הדתי סבל שנים מתחושה של מיעוט, רגשי נחיתות ובעיות זהות. למרות שכבר הרבה שנים הציבור הדתי לאומי בעיקר עובר לקדמת הבמה, עדיין הוא מסומן, עינם של החילונים צרה בהתקדמות של דתיים בכל תחומי החיים, ומתנהלת מלחמת תרבות ומלחמה מגזרית, לעתים גלויה ולעתים סמויה.

משקעי העבר של המאה הקודמת עדיין קיימים, וכמו כן השיא בהתנקות והגירוש מגוש קטיף, ומשפיעים על הרגשות של הציבור הדתי.  לכן גם היום, הרבה אחרי אורי זוהר וסלבריטאים חילונים אחרים שחזרו בתשובה, עדיין קיים צורך רגשי עמוק בחיזוק בדמותם של אישים בתחומי האמנות שחוזרים בתשובה. זה נותן תחושה מסוימת של הצדקת הדת ושיפור בדימוי העצמי הפרטי של דתיים, ובזהות החברתית הקולקטיבית. 

כמו בנושאים רבים יש רצף בין התהליך הפרטני והציבורי, ומה שקורה בציבורי קצת דומה למה שקורה ברמת הפרט למתבגרים. גיל ההתבגרות הוא השלב בו הפרט נפרד מהדמויות ההוריות, ומנסה לגבש זהות אישית משלו.

מדובר בתהליך מתמשך וכואב ובשלב הביניים יש צורך בדמויות הזדהות עם "אלילים" שונים, משחקני כדורגל, זמרים, דוגמניות ובצד השני גם רבנים או אנשי רוח כריזמטיים, כדי למלא את החלל הפנימי של קושי בזהות. גם בימינו גיל ההתבגרות מתמשך לגילאים מאוחרים יותר.

ברמה הציבורית התהליך מתמשך שנים רבות לפעמים לאורך דורות, ומה שמדהים שהציבור הדתי ככל שהוא מתחזק עדיין זקוק לכמה כוכבים חילונים, והוא רגיש למה שעובר עליהם לכאן ולכאן. אגב, גם הציבור החילוני "חוגג" כאשר דתיים מפורסמים חוזרים בשאלה, ומיטיב לאמץ את מי שמחזק את הצד החילוני.

נראה שלצורך הטבעי שלנו בדמויות הזדהות ישנם יתרונות אך גם חסרונות. הצורך בדמויות הזדהות הוא צורך רגשי בסיסי שמייצב את תחושת העצמי והזהות, ובגבולות הנורמטיביים הוא חיובי והכרחי. ההזדהות עם דמות עוזרת לאדם להגדיר את זהותו, ולסמן לעצמו יעדים ומטרות בחיים, נותן תחושת כיוון ושייכות.

היום כאשר הספקטרום הדתי הוא מגוון מאוד ורחב, זה מסייע לאנשים להזדהות עם דמויות ואישים כדי להגדיר את עצמם וזהותם. החיסרון הוא כאשר נוצרת תלות רגשית, וחוסר יכולת להתחבר לעצמי הפנימי העמוק יותר, וההזדהות עם דמויות מכסה על הריק והבור הרגשי שקיים, ולא נותנת מענה נכון.

בהנחה שהצורך הוא טבעי אבל גם בעייתי נשאלת השאלה מה עושים עם זה? כמו בכל דבר התשובה היא במינון הנכון באיזונים ופרופורציות. עם כל הכבוד ליובל דיין ולנועה ירון, הסיפור שלהם מעניין, אבל לא בהכרח מייצג כל חוזר בתשובה באשר הוא.

השינויים הפנימיים שעוברים אנשים במהלך חייהם מושפע מהרבה גורמים, ואת חזרתו בשאלה של יובל דיין ניתן להסביר במבנה אישיותו, ולו דווקא במסקנות שלו על החברה הדתית. יתכן שהקושי שלו התחיל באידיאליזציית יתר של הדת, והציבור הדתי, והגילויים השליליים שהוא זיהה קיימים בכל מקום במידה כזו או אחרת, ולא מחייבים מסקנות אישיות דרמטיות, כפי שקרה לו.

פסיכולוגית מדובר כנראה בהשלכות רגשיות של הכעס הפנימי שלו על עצמו שכביכול "נפל בפח" ביחס החם של העולם הדתי, ובניסוחים ה"מתוקים" של אישים דתיים כריזמטיים. והוא מכליל זאת על כלל הציבור הדתי. הוא כרגע מציג כביכול גישה בוגרת יותר במבט לאחור, אך עדיין לא גישה מפוקחת יותר של ראייה רחבה וארוכת טווח.

  לסיכום, חשוב שנוכל להתבונן בסיפור האישי המעניין הזה ודומים לו, ולקחת את הדברים בפרופורציות, על הרע והטוב.