כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם

הבמאי צבי פישמן מותח ביקורת על משפחתו של יצחק רבין שמנצלת את יום האזכרה ומשתלחת בציבור הימני בישראל.

צבי פישמן , ט"ו בחשון תש"פ

דעות יצחק רבין
יצחק רבין
צילום: עצמי

ביארצייט של רחל אמנו, יותר מחצי מיליון איש ביקרו בקבר שלה. בטקס הזיכרון הרשמי ליצחק רבין אולי ארבע מאות אנשים היו, ורובם נדרשו להגיע.

ראש הממשלה היה צריך להיות שם. הנשיא נאלץ להשתתף. יושב ראש הכנסת היה צריך להופיע רשמית. החזן הראשי של צה"ל נצטווה לשיר שם. נציגי הכנסת, המפלגות הפוליטיות השונות, מערכת המשפט, הצבא והמשטרה נאלצו להיות בקהל.

כמה אוטובוסים של תנועות נוער הובאו להר הרצל כדי למלא מושבים ריקים. התקשורת שצילמה את הטקס הממלכתי והחיילים ששמרו על האירוע היוו עוד שליש מהקהל. בסך הכל אני לא יודע אם היה מניין בלי כל אלה שנדרשו להגיע. זה אומר משהו, לא?

ננסה לא לדבר על הרצח. כל אדם שפוי יודע שרצח הוא דבר נורא, מזעזע ולא מוסרי אבל מותר לדבר על השנאה שקדמה להתנקשות משום שלפעמים נראה שבעקבות הרצח נגזר עלינו שלא למתוח ביקורת על מדיניותו אז של יצחק רבין - משום שביקורת כזו עלולה לתייג אותך כשותף לרצח הנורא של ראש ממשלה בישראל.

בדיוק כפי שהיה בעשרים וארבע השנים האחרונות, המוקד בטקס הזיכרון לא עסק ברצח, כמו בשנאה וההסתה שקדמו לו. משפחתו טוענת כי לא כדורי המרצח הרגו את יצחק רבין, אלה השנאה וההסתה של הימין. אל טענה זו מצטרפת גם התקשורת שמכריזה: השנאה שלנו הרגה אותו.

בואו ננסה לנתח דברים באופן אובייקטיבי, מאיפה השנאה הזו באה? מביבי נתניהו? מהימין הפוליטי? מהרבנים? זה מה שהשמאל טוען. זה מה שהסרט החדש על יגאל עמיר רוצה לשכנע את הקהל - הסרט שמתיימר להציג לדור החדש, צעירים שלא הכירו את יצחק רבין, את הסיפור האמיתי של מה שקרה לקראת הרצח. על פי הסרט, ועל פי הגרסה "הרשמית" של ההיסטוריה הציונית המודרנית, אנו, הרוב והקונצנזוס של אותו הזמן, יחד עם שנאתנו המרה, רצחנו את גיבור השלום.

אך האם הביקורת על מדיניותו של רבין המנוח נפלה מהעננים? האם היא נפלה מהעצים? לא. יש סיבה שיותר ממחצית האומה לא אהבה את יצחק רבין (לא כולל חלק ניכר מהמפלגה שלו, ששנאו אותו) היה משהו ביצחק רבין, מאז שהוא יצא לאוסלו, שעורר איבה כלפיו בלבו של האדם הרגיל ברחוב, של רופאים ואחיות, של נהגי אוטובוסים, מורים ובעלי חנויות, של מאות אלפי ישראלים נורמליים ובריאים.

השנאה שהשמאל תמיד חרט על דגלו, לא צמחה מתוך מבחנה או צלוחית לתרבית. תגובת האומה נבעה מאופיו ומעשיו של רבין עצמו. ניסינו להסביר לו את הטעות בדרכיו - אוי איך ניסינו. אבל הוא הגיב בזלזול. הוא החליט, הצהיר, הוא ידע מה הכי טוב, "אני, אני, אני", הכריז!

הוא כינה את האידיאליסטים של הגולן "פרופלורים", הוא נהם כשהגיב לכתבים, תמיד נראה כאילו הוא מסתיר משהו מאחורי גבו. עיניו חסרות חום, פיו מכורבל בזלזול, התבונן במתיישבי ישע כזבובים טורדניים שעמדו בדרכו.

חכמינו מלמדים, "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" התחננו בפניו שלא ייתן רובים לחוליות הטרור של ערפאת, אבל יצחק רבין, וחברו לשלום, שמעון פרס, העניקו, בכל זאת, אלפי רובים לאויבים שהשתמשו בהם כדי להרוג עשרות יהודים.

הוא חילק חלקי מולדת יהודית לאויבים שנשבעו להשמיד את מדינת ישראל והאויב השתמש בחלקים אלה כמקלט טרור מאז ומעולם כדי להטיל גשם של טילים ופצצות ובלוני אש על עם ישראל. הוא קנה קולות בכנסת ע"י שוחד פוליטי והסתמך על גיבוי המפלגות הערביות כדי להעביר את תוכניותיו ההרסניות. כאשר התפוצצו אוטובוס אחר אוטובוס מלא ביהודים חפים מפשע, הוא המשיך בתכנית השלום הבוגדנית וההזויה שלו, והתבצר בהתנשאות ובגאווה השיכורה והבלתי-חדירה שלו, לא מוכן היה להקשיב לדמעות ולתחנונים של יותר ממחצית האומה.

רגשות לא נובעים מוואקום. הלל הזקן אמר את האמת הפשוטה לפני אלפי שנים, כשראה גולגולת צפה בנהר.

מי ייתן ורצח ראש ממשלה בישראל לא יתרחש שוב.