מסר, מוסר ומסירת שטחים

במקום להיפרד משטחים כדאי לחשוב על "צעד בונה אמון" או לכל הפחות צעד המעביר מסר חד וברור.

אל"מ במיל' טל בראון , כ"ה בחשון תש"פ

דעות המלך עבדאללה ופמלייתו. ארכיון
המלך עבדאללה ופמלייתו. ארכיון
ערוץ 7

מלך ירדן, עבדאללה השני, הודיע ביום ראשון ה 10/11/19, במסגרת נאום שנשא בפני הפרלמנט הירדני, על השבת מובלעת נהריים שבעמק הירדן ומובלעת צופר שבערבה לריבונות ירדן.

בנאומו הוסיף המלך ואמר "עמדתנו הלאומית כלפי הסוגיה הפלסטינית והתמיכה באחינו הפלסטינים תישאר כפי שהיא - תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67' עם ירושלים המזרחית בירתה, והגנה על האתרים הקדושים המוסלמיים והנוצריים שבה. אלו עמדות נחרצות שאינן ניתנות לשינוי או פשרה".

למחרת הנאום, ביקר המלך בלוויית בנו, הנסיך חוסיין, באזור נהריים וצייץ בחשבון הטוויטר שלו: "ריבונות ירדן על אדמתה היא מעל לכל שיקול".

יו"ר הבית העליון של הפרלמנט הירדני הציג את השבת השטחים כ"ניצחון של כוח הרצון המדיני הירדני, אותו מייצג המלך עבדאללה השני, המדגיש את ריבונותה של ירדן על כל שטחיה מבלי להפקירם...". לדבריו, ההחלטה של המלך להשיב את השטחים היא "תגובה מרשימה ונחרצת לכל המפקפקים בעמדותינו הלאומיות, ביכולתנו להגן על זכויותינו, על עקרונותינו ועל האינטרסים העליונים של ארצנו".

במאמרים שהתפרסמו בעיתונות הירדנית, המתורגמים באתר ממר"י, נכתב כי החלטת המלך הינה "החלטה היסטורית" שמשיבה לירדן שטחים "שהיו טרף למתנחלים זרים שהגיעו כמו עורבים מבשרי רעות" ו"מצצו" את האדמה והמים של ירדן במשך רבע מאה. עוד נכתב כי החזרת השטחים היא בבחינת ניצחון ירדני על "אויב שהתרגל לגזול ולגנוב" וכ"תבוסה" של ישראל, "המדינה הכובשת היהירה".

יום קודם לנאומו של המלך בפרלמנט הירדני, בשבת פרשת "לך לך", סגרו חיילי צה"ל את הגשר המוביל ל"אי השלום" בנהריים ועמו סגרו את הגולל על תקוותם של יהודים רבים להמשיך ולהחזיק באדמות שהיו בשליטת ישראל ואף בבעלות יהודית יותר משבעים שנה, גם אם חלק מהזמן היו תחת ריבונות ירדנית, בהתאם להסכמי השלום שנחתמו בין המדינות לפני 25 שנה. 

נהריים

כדי להבין על מה המהומה, ועל שום מה שוררת "תחושה של עצבות ואכזבה", כדברי ראש המועצה האזורית עמק הירדן, ראוי ללמוד פרק קצרצר בתולדות המקום, החלוצים והמתיישבים שהפריחוהו.

בנהריים, על גדות שני נהרות נהר הירמוך ונהר הירדן, שכן בזמנו מפעל החשמל ההידרואלקטרי שיזם פנחס רוטנברג ז"ל, שכונה "הזקן מנהריים". רוטנברג קיבל ב-5 במרץ 1926 זיכיון לתקופה של 70 שנה לניצול מי הירדן ומי הירמוך להספקת חשמל בארץ ישראל ובעבר הירדן. הקמת מפעל החשמל בנהריים, שהחלה באוגוסט 1927, בוצעה על ידי 600 פועלים עבריים שחלקם התגורר בישוב "תל אור", שהוקם בעבר הירדן המזרחי ובסמוך למפעל, בעבור עובדי המפעל ומשפחותיהם. 

לקראת תום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, החל מה-12 באפריל 1948 פונו מהיישוב תל אור רוב הנשים והילדים. לאחר שב-15 במאי התקבל אולטימטום מהלגיון הירדני להיכנע או לעזוב את המקום, עזבה מחלקת ההגנה את המקום. בעלי תעודות זהות ירדניות שנותרו בו נלקחו בשבי על ידי הצבא העיראקי ושוחררו רק לאחר תשעה חודשים.

מיותר לציין כי עם כיבוש המקום על ידי הערבים במלחמת העצמאות, הופסקה כל פעילות במפעל שאף נבזז ונהרס, בדומה לגורלו של היישוב תל אור. ניסיון לשחרר את המקום על ידי צה"ל לקראת סוף המלחמה כשל מסיבות טכניות, אך במסגרת הסכמי שביתת הנשק ("הסכמי רודוס") בין ישראל וירדן ב-1949, חלק משטחה של נהריים למעט תחנת הכוח עצמה, ניתן לישראל.

בהסכם השלום בין ישראל לירדן שנחתם ב-26 באוקטובר 1994, נקבע כי הגבול הבינלאומי ייקבע בזיקה לגבול המנדטורי ומשום כך השטח המדובר בנהריים, שהיה מאז קום המדינה בשליטת ישראל, היה אמור לעבור לירדן. אך מאחר שהשטח היה בזיקה ובקניין יהודי-ישראלי מובהק, הוחלט על הגדרת "משטר מיוחד" בשטח, במסגרתו ישראל תכיר בריבונות הירדנית עליו והירדנים יכירו בקניין הישראלי. הסדר מיוחד זה, שנקבע בנספח ב' להסכם השלום, חל כאמור במשך 25 שנים בהם עיבדו חקלאים את המקום והתאפשרו סיורים בו, אך היות והירדנים סירבו לאשר את המשכו של ההסדר לתקופה של 25 שנים נוספות, ולאחר שהתריעו על כך כמתחייב בהסכם, נאלצה ממשלת ישראל ליישמו.

כך אבדה לעם ישראל כברת ארץ נוספת, בעלת חשיבות היסטורית, ערכית ולאומית, שיכולה הייתה לממש את חזונם של רוטנברג, בן גוריון ואחרים, להפרחת השממה וליצירת גשרים של אמון, אחווה ושגשוג בין המדינות החולשות על שני הנהרות, למרות נחלים של דם צעיר שנשפך במקום לאורך השנים, ובהם 7 תלמידות שנרצחו במקום ע"י חייל ירדני ב- 13 במרץ 1997.

תזכורת והצעה לח"כ ג'בארין

במועד החזרת השטחים ציין כאמור, ראש המועצה האזורית עמק הירדן, עידן גרינבאום כי: "התחושה היא של עצבות ואכזבה". עוד צוטט כמי שאומר כי "אין לנו טענות לירדנים, אלא לממשלה שלנו. אנחנו אזרחי ישראל ולא אזרחי ירדן. ציפינו מהממשלה לאיזושהי אמירה, שמישהו יבוא ויגיד פה לחקלאים תודה על כך ש-70 שנה הם עמדו ועיבדו את האדמות, גם בתקופה של מלחמות וגם בתקופה של שלום, שמרו על אדמות המדינה. אף אחד לא בא, זה לא עניין אף אחד, כאילו שלא סופרים אותנו".

אמנם הנושא ירד מהכותרות מהר מהמצופה, ככל הנראה נוכח עיסוקיהם הרבים של העיתונאים המסקרים את פרשיות ראש הממשלה, הניסיונות הכושלים להרכבת ממשלה ו"פניני החכמה" של השרים וחברי הכנסת... אך מזל שיש את ח"כ יוסף ג'בארין מהרשימה המשותפת שאוהב לברך ויש לו פטיש לשחרור אדמות, אנשים וכל דבר שנמצא בחזקת מדינת ישראל, לכאורה.

ח"כ יוסף ג'בארין טרח לאחרונה לבקר בממלכת ירדן ולברכה על החזרת המובלעות בערבה ובבקעת הירדן לידיה. במהלך השבת צייץ כך בחשבונו: "נפגשתי ביום חמישי במשרד ראש הממשלה הירדני עם השר סאמי דאוד, ובירכתי את ירדן על החזרת מובלעות נהריים וצופר לשליטתה. דנו גם במצב הפוליטי הרגיש באזור".
בנוסף, טרח ח"כ ג'בארין לבקר את האסירה הביטחונית המשוחררת היבה אל-לאבדי, ולברכה לרגל שחרורה ממעצר בישראל. 

לקוראים אציין כי ח"כ ג'בארין הינו תושב אום אל פאחם שהינה חלק מאזור המכונה "המשולש". על פי אותם הסכמי שביתת הנשק עם ירדן, שנחתמו בתום מלחמת העצמאות, אותם הזכרתי קודם לכן בהקשר נהריים, קיבלה מדינת ישראל לשטחה גם את אזור המשולש ובו אום אל פאחם. אזור זה נכבש על ידי כוחות הכיבוש העיראקיים ועל כן לירדן לא הייתה חזקה בו, בדומה לנהריים.

אי לכך ובהתאם לזאת, אמליץ לחבר הכנסת ג'בארין לבחור באם להישאר בירדן משחררת האדמות, להגר לעיראק הכובשת או לחילופין להשתכן יחד עם צאן מרעיתו בשטחי הישות החדשה יחסית, המכונה הרשות הפלסטינית. רשות אותה הוא טורח לייצג בנאמנות במסגרת היותו חבר כנסת ישראלי ודוקטור למשפטים המתמחה בזכויות אדם ומיעוטים (כל עוד הם ערבים ככל הנראה), כשיש לו זמן בין מסעותיו וכנסיו הרבים כדוגמת הכנס של הארגון האסלאמי "ידידי אל אקצה" בבריטניה בו נטל חלק בחודש יולי האחרון, שעסק בין השאר בקידום החרם ובשיטות המאבק הבינלאומיות נגד מדינת ישראל.

המלצה לסיום

אשמח לשמוע על קריאה ויוזמה של חבר כנסת ישראלי, יתכבד נא להיות ראשון ח"כ ערבי מהרשימה המשותפת, שיציע לשם שינוי להחזיר לרשות הפלסטינית כפר או יישוב ערבי תחילה.

יישוב, כפר או שכונה המצויים בשטח ריבוני ישראלי והממוקמים בסמיכות והשקה מלאה לשטחי הרשות הפלסטינית, ללא כל חציצה או מגבלה של ישוב יהודי או "אינטרס ציוני". יהא זה מתוקף הסמיכות הגיאוגרפית, הקרבה הדמוגרפית והזיקה התרבותית, כחלק מהשאיפה הלאומית הערבית לשלום ולצדק במזרח התיכון, או במילים פשוטות יותר- לגזל שטחים שטתי ממדינת ישראל, רק שהפעם לא בהכרח לרעתה ועל חשבון אזרחיה הנאמנים ועובדי אדמתה. 

במקום להיפרד משטחים המאוכלסים או מעובדים על ידי יהודים, שבהם חקוקה מורשת ישראל באבן, כדאי לחשוב על "צעד בונה אמון" או לכל הפחות צעד המעביר מסר חד וברור, לפיו ניפרד תחילה משטחים בהם יש לערבים זיקה ברורה לצד שמנגד. על כן אציע לחברי הכנסת ככלל ולאלו הערבים מהרשימה המשותפת בפרט, להרים את הכפפה: מה דעתכם על הכפר ברטעה תחילה? הכפר שנחלק בין ישראל לירדן באותם הסכמי שביתת אש בשנת 1949, אוחד בשנת 1967 בעקבות מלחמת ששת הימים וחולק שנית בעקבות הקמת גדר הביטחון בין שטחי הרשות הפלסטינית לשטח ישראל, בעקבות ההתקוממות הערבית הרצחנית החל משנת 2002. כפר שנוצל למעבר המחבלת המתאבדת מהג'יהאד האסלאמי שביצעה את הפיגוע במסעדת מקסים בחיפה ביום שבת, ה-4 באוקטובר 2003, בו נרצחו 21 בני אדם!

בטוחני כי אחרי מהלך שכזה ח"כ ג'בארין כבר לא יברך במהירה על מסירת אדמות בריבונות או שליטה ישראלית.