הגיע הזמן לנעוץ ביומן פגישה שבועית עם הילדים שלכם

אבינועם הרש , ה' בכסלו תש"פ

דעות אבא ובן, הורות. אילוסטרציה
אבא ובן, הורות. אילוסטרציה
עצמי

אתמול בערב דיברתי עם חבר שלי שבדיוק הסתיימה לו בבית שלו בפתח תקווה הפסקת חשמל.

כמתכנת בכיר הוא תכנן להתקדם בעבודה אבל מצא את עצמו בעל כורחו יושב בבית בחוסר מעש כאשר אותה הפסקת חשמל תפסה גם את הבן המתבגר שלו.

ישבו זה מול זה האב ובנו ואז הנער הדליק כמה נרות שיהיה אור וחבר שלי הרתיח מים על הגז והכין לשניהם שוקו חם ואמר לו: "נו, אז מה קורה איתך בחיים?".

מפה לשם הוא מספר לי שהתפתחה להם שיחה כנה בין אב לבנו שנמשכה יותר משלוש שעות, עד שסודרה הפסקת החשמל.

"ואז לבושתי" הוא אומר לי: "אני שומע בפעם הראשונה  את שם השבט שהילד שלי מדריך (הרא"ה) הבנתי שיש איזו מדריכה שהם באיזה קשר לא ברור. הבנתי בפעם הראשונה מי הם באמת החברים הכי טובים שלו. גיליתי שהילד שלי למרות שהוא נמצא במתמטיקה 5 יחידות לימוד בכלל אוהב טיולים ולא ממש סובל מתמטיקה. גיליתי שהוא גם חובב צפרות מושבע ובדיוק עשה כרטיס חבר ב'חברה להגנת הטבע'. וגיליתי שהוא ממש רצה לדבר איתי....אבל מאז הבר מצווה, לא באמת הייתה לו הזדמנות. קיצר, גיליתי שאני לא באמת מכיר את הילד שלי".

ואז הוא עושה לי: "ולחשוב שהייתי מפסיד את כל הטוב הזה אילו לא הייתה הפסקת חשמל".

*

רק השבוע יצא לי לראות בקניון 'מלחה' חבורת ילדים שלדעתי לא היו יותר מאשר כיתה ג', מסתודדת ליד אחד מהשערים כאשר המרכזי מביניהם מחזיק בידיו טאבלט שבקעו ממנו קולות מביכים שאי אפשר לטעות בהם של סרט פורנו.

בעוד הנערים מצחקקים, הופיעו לפתע הורי הילד עם שקית מלאה קרואסונים, והוא מצידו מיהר כמובן לסגור את הטאבלט בעוד חבריו מוחקים את החיוכים שלהם ולא מסגירים שום דבר מהזוועה החינוכית שהתרחשה כאן עכשיו.

התבלטתי אם לפנות להורים או לא אבל לא יכולתי שלא להתפעל ממפגן חוסר המודעות של הורים שמפקידים בידיים הצעירות של ילד בכיתה ג' טאבלט, ולא חושבים בכלל על ההשלכות של מה שהסרטים הכחולים הללו יעשו לתפיסת העולם שלו כלפי דימוי גוף נשי ובכלל.

בנוסף לפני שבוע ניגש אליי הורה ושיתף אותי בכאב שקולגה שלו מהעבודה החמיא לילד שלו על הופעה נהדרת. ההורה לא ידע בכלל על מה מדובר, ולמרבה המבוכה התברר לו שבמסגרת תנועת הנוער בה הילד שלו משמש כמדריך, החניכים שלו הרימו הצגה מרשימה במיוחד. חשבתי האם באמת המכנה המשותף לאותם הורים: ניתוק מעולמם הפנימי של ילדיהם תוך החמצת אירועים מכוננים, קשורים לכלל ההורים או שמדובר במקרי קיצון?

כמה הורים יכולים להעיד על כך שהם מודעים ויודעים בצורה מספקת מה הולך עם החיים של הילדים שלהם?
כמה הורים מכירים את החלומות הכמוסים של הילדים שלהם? את שמות החברים הטובים? את המקצועות אותם הילדים אוהבים? ובאלו מקומות שלא לומר אתרים באינטרנט הילדים ביקרו לאחרונה?
לכמה הורים יצא לשבת ולהתנסות במדיה ובתוכניות שהילדים שלהם צופים בהם? 

*

אמר לי פעם איש חינוך וותיק והורה לנער מתבגר: "תשמע, אני יודע שכמה שאני רוצה לקבוע זמן עם הילד שלי, אני לא מסוגל. כי אני עמוס מאוד ותמיד יהיה משהו ותמיד מישהו יתקשר אליי. אז אם אני לא הולך לנעוץ פגישה עם הילד שלי ביומן ולהתייחס אליה בכבוד כמו לכל פגישה אחרת שיש לי, זה לא יקרה. ותאמין לי שרק בפגישה הזו אני מצליח להבין קצת איפה הילד שלי חי ורק בגלל הפגישה הזו יש לי קשר נהדר איתו ואני יודע שאם הוא יצטרך אותי בעת צרה או כל דבר אחר, הוא יפנה אליי בגלל שיש לנו ערוץ כל כך טוב שאנחנו מתחזקים אותו דרך הפגישה הזו"

וחשבתי על הדברים הללו והאמת? לא מצאתי אף שיטה אחרת לקשר הטוב עם הילדים שלנו מלבד אותה פגישה קבועה שאמר לי אותו איש חינוך, ומאז יצא לי להעמיק בעניין ולדבר עם עוד הורים שנוהגים בצורה הזו כאשר המסר היה מאוד ברור:

השיטפון של החיים ומפלי המדיה לא באמת מאפשרים לנו את הפניות וישוב הדעת הנדרשים בכדי לתחזק את הקשר עם הילדים שלנו בצורה הראויה. בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים לנעוץ את הפגישה ביומן ובעצם ממש 'לעבוד' בזה

רק בצורה הזו, נוכל לדעת מה קורה עם הילדים שלנו, אבל באמת. רק בצורה הזו, נוכל לקבל ולתחזק את מערכת היחסים הכל כך חשובה הזו איתם, חשובה לפחות כמו מערכת היחסים עם העבודה שלנו