האל שהכזיב

רבים תלו תקוות במינויו של מנדלבליט, בענוותנות שהביא עימו ובמחוייבותו לאכיפה שיוויונית ועניינית, והתאכזבו

מנחם רהט , ז' בכסלו תש"פ

1.

כשהתמנה מזכיר הממשלה דאז אביחי מנדלבליט לכהונת היועהמ"ש, בתחילת 2016, תלה הציבור תקוות ענק במינוי החדש. הציפיה היתה, שהוא ינהיג סטנדרטים ציבוריים ומוסריים אחרים, ממרום מעמדו בראש המערכת המשפטית של הרשות המבצעת ושל השירות המשפטי הציבורי בישראל.

ההערכה היתה שדווקא הוא, כמי שנכווה ברותחין כשהאשים את הפרקליטות, בהיותו מזכיר הממשלה, שזו "תפרה לו תיק" (כלשונו, בפרשת הרפז), יידע להישמר בצוננין, וייזהר מפני מזימותיהם של תופרי תיקים למיניהם המאכלסים את פרקליטות המדינה. 

2.

התקוות הרקיעו שחקים גם מפני שמקצת מקודמיו זיהמו את התפקיד ועשוהו קרדום ליישום תפיסת עולמם האישית – וזאת מבלי שאיש הסמיכם לכך. עדיין זכור לרע היועהמ"ש מיכאל בן יאיר, שמיד לאחר שהוחלט על מינוי של יעקב נאמן (ז"ל) לכהונת שר המשפטים, הצהיר בעזות מצח: "אני הולך לתקוע את הפאשיסט הזה ולתפור לו תיק".

 בדרך החתחתים של ניצול הסמכות להכפפת תפיסת עולמם האישית, שאין לה דבר וחצי דבר עם עמדות הציבור שמינה אותם ומממן אותם, הלכו שני קודמיו מני מזוז ויהודה ויינשטיין. מזוז, למשל, כפה על הממשלה לספק חשמל חינם לעזה, ואילו ויינשטיין תפר מראש מיכרז שערויייתי לתפקיד פרקליט המדינה, שאילץ את הממשלה למנות לתפקיד רק אדם אחד, שי ניצן שמו, למרות – ואולי בגלל – היותו אוייב ההתיישבות ורודף המתנחלים, כפי שהוכח בימי ההתנתקות.  

3.

וידוי אישי: הצפי שמדובר הפעם באיש בעל אמות מידה אחרות, העמיק בשל היכרות אישית עימו של אחד מידידי, אשר נחשף לאישיותו בימים ששניהם התפללו באותו בית כנסת שכונתי בפתח תקווה. "עוד תראה מי זה מנדלבליט. שונה לחלוטין מכל מה שהיכרת. חף מקנוניות. איש אמת", ובקיצור, זהב טהור, שמן זית זך. האיש הנכון במקום הנכון. משפטן נקי כפיים ובר לבב, ענוותן, שחזותו החיצונית משלימה את הציפיות ממנו: זקן עבות, כיפה שחורה, מבט חמור סבר שמעיד על רצינות ודביקות באמת ובצדק.

4.

אלא שלמרבה האכזבה התברר כי האיש 'שפוּט' (במובן הסלנגי של ביטוי זה), בידי כחולי הדם, הנאורים, המאכלסים את פרקליטות המדינה, ויודעים טוב יותר מן ההמון הנבער מה באמת טוב לו. לא מן הנמנע כי האיש באמת ישר דרך וזך כבדולח, אלא שמולו מתהפכת חרב החשדות שבידי הפרקליטות (ש"תפרה לו תיק", כזכור), ולפיהן שיבש חקירה, לכאורה, בכך שהדליף, בהיותו אז הפצ"ר, מידע חסוי בפרשת הרפז לרמטכ"ל דאז אשכנזי ולשלישו ארז וינר. 

כך או כך, מנדלבליט סופח למיסדר אבירי שלטון הצחוק, וחתם (ביד רועדת?) על כתבי אישום שנראים כמניפסט פוליטי, ובהם האשמות שחלקן לא מחזיקות מים ואין להן תקדים במקומותינו, והאחרות בררניות להחריד, ואלה גם אלה עוד יילמדו בקורסים אקדמיים כדוגמה שלילית לכתבי אישום שערורייתיים. 

5.

לנגד עינינו עבר היועהמ"ש התמים מטמורפוזה, והפך ממשפטן תמים דרך לאדם שיכור כוח, אקטיביסט משפטי, עד כדי היותו לזרוע שלטונית רביעית, שמנכס לעצמו עוד ועוד סמכויות לא לו. כמו למשל התערבותו בסמכותו הבלעדית של שר המשפטים למנות מ"מ זמני לפרקליט המדינה שי ניצן, המסיים בקרוב את הקדנציה שלו.

"אתנגד למינוי מ"מ לא ראוי", אמר, מבלי לחוש באוקסימורון שבאמירתו על התנגדותו למינוי "מ"מ לא ראוי לשי ניצן". כאילו שהמינוי של ניצן ותיפקודו לאורך שנות פרקליטותו, היו כליל השלימות והטוהר (ע"ע תפירת מיכרז ייחודי לו לסיכול סיכוייהם של מועמדים אחרים). 

6.

אלא שבמקרה זה מעד מנדלבליט, ובגדול. שהרי אם מדובר בהפרת חוק, הרי זו מונחת דווקא לפתחו של מנדלבליט, שמתח את מוטת סמכותו - אַדּ אַבְּסוּרְדּוּם. שכן החוק היבש, שאמור להיות נר לרגליו של כל יועהמ"ש, קובע מפורשות, כי הסמכות למינוי מ"מ זמני לתפקיד, מצויה אך ורק בידי "השר שעם משרדו נמנית המישרה, בהתייעצות עם נציב שירות המדינה" בלבד.    

היה כבר מי שצייר בלעג את הדיאלוג הדמיוני, האבסורדי, שעשוי להתפתח בפגישתם הבאה של שר המשפטים אמיר אוחנה והיועהמ"ש מנדלבליט. השר: אדוני וחברי, לפי החוק אני המוסמך בהתייעצות עם נציב השירות, למנות מ"מ לשי ניצן. א"מ: לפי החוק אתה חייב להתייעץ איתי. אוחנה: איפה החוק? א"מ: אין חוק אבל יש הנחיה. השר: של מי ההנחיה? א"מ: שלי. השר: באיזה חוק כתוב שאתה צריך להנחות אותי? א"מ: אין חוק, יש הנחיה. השר: של מי ההנחיה הזו? א"מ: שלי!!!.

7.

ככה זה נראה במדינת המונרכיה השיפוטית, שבראשות כנופיית שלטון החוק (שעל עצם קיומה כאן ועכשיו כבר הכריז הנשיא ריבלין, כשזו הפקיעה ממנו בתואנות שווא את הזכות להתמנות לתפקיד שר המשפטים, והדברים ידועים). דמוקטטורה במירעה. פקידוסטן.  

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')