נתניהו – מקבילו של בן-גוריון

בנימין נתניהו הוא תואם בן-גוריון, שניהם מנהיגים דגולים שהביאו את ישראל להישגים מופלאים. גם בן-גוריון הסתכסך עם כל האישים שליוו אותו לאורך דרכו הפוליטית הארוכה.

חגי הוברמן , ז' בכסלו תש"פ

לפני 72 שנה, בחודש ספטמבר 1947, פירסמה ועדת אונסקו"פ, הוועדה שמינה האו"ם להכין הצעה לעצרת הכללית בדבר עתידה של 'פלשתינה' תחת המנדט הבריטי, את המלצתה: חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית.

החלטה זו אושרה כזכור בלילה המפורסם של כ"ט בנובמבר 1947 – ההחלטה שעל בסיסה קמה חצי שנה אח"כ מדינת ישראל. הסופר תום שגב כותב בספרו 'מדינה בכל מחיר – סיפור חייו של דוד בן גוריון' (עמ' 385), שכאשר שמע בן-גוריון על המלצת ועדת אונסקו"פ, הוא התלהב וכתב לפולה אשתו: "זוהי באמת אתחלתא דגאולה, ויותר מאתחלתא".

כן, אותו בן-גוריון אתאיסט, מחלל שבת וכשרות ביודעין, השתמש בביטוי הכי משיחי שיכול להיות, בראייתו את מדינת ישראל העתידית חצי שנה לפני הקמתה, כאילו היה בשר מבשרה של הציונות הדתית. 

בן-גוריון אכן היה משיחי. על שולחן עבודתו, מתחת לזכוכית, היה כתוב פסוק מספר שמות (כ"ג, ל'-ל"א) כהנחייה מדינית: "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ. וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם-סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים, וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר". רחבעם זאבי, גנדי, לא היה מוצא פסוק מתאים יותר לחזון שלו.

בן-גוריון, בחוכמה רבה, היה זה שהטמיע בתודעה הציבורית את החלטת עצרת האו"ם לא כ'חלוקת הארץ לשתי מדינות', אלא כ'החלטה על הקמת מדינת ישראל'. הסעיף על הקמת מדינה ערבית מקבילה בחלק השני של הארץ, זו שהיום מכנים אותה 'מדינה פלשתינית' נמחק מאותה החלטה. ההיסטוריה הוכיחה שהוא צדק. באופן מעשי ההחלטה התבצעה רק לגבי הקמת מדינת ישראל.

החיבור בין לוח השנה העברי ללוח השנה הלועזי מחבר בדרך כלל באותו שבוע את החלטת האו"ם עם יום הזיכרון לבן-גוריון. ביום שישי שעבר ציינו 72 שנה לאותה החלטה, על פי התאריך הלועזי, שמשום מה המדינה היהודית מזכירה רק אותו ולא את התאריך העברי: ט"ז בכסלו. שלשום, יום רביעי, היה יום הזיכרון לבן-גוריון, במלאת 46 שנים לפטירתו.

בנימין נתניהו הוא תואם בן-גוריון בהרבה מאד מרכיבים. גם הוא, כמו בן-גוריון, שלט י"ג שנים (נתניהו כבר עקף את בן-גוריון). שניהם מנהיגים דגולים, שהביאו את מדינת ישראל להישגים מופלאים. שניהם אנשי חזון, שידעו להציב יעדים ארוכי טווח ולנווט אליהם בחוכמה. נתניהו מיצב את מעמדה המדיני והביטחוני של מדינת ישראל כמו שלא עשה אף ראש ממשלה לפניו – ועל כך הוא ראוי לכל ההערכה. 

הסופר מאיר שלו ליגלג בשבת שעברה בטורו ב'ידיעות אחרונות' על נתניהו, בקובעו כי "מכל הדמויות שקשורות במפעל הציוני, רק הרצל, בן יהודה, בן גוריון, ולמרבה הכאב והצער גם יצחק רבין, ייזכרו בטווח הרחוק. על נתניהו אפשר לשוב ולדרוש את דבריו שלו: לא יהיה כלום כי לא היה כלום. ניכרים דברי אמת: ברבות הימים לא ייזכר כלום כי לא היה כלום. האיש לא השאיר חזון גדול ומעשה רב בדברי ימי עמנו". 

הוא טועה בענק, מאיר שלו. מעשה משמעותי בדברי ימי עמנו לא חייב להיות נסיגה משטחים ועקירת יישובים (אגב, מה עם בגין, אריק שרון, שמעון פרס – גם מהם לא ייזכר כלום, אפילו לשיטתו של מאיר שלו?). יכולים להיות הרבה מעשים קטנים, כאלו שנעשים על פי מקורות זרים, כדי לקבע את מקומו של המנהיג בהיסטוריה.

אני מוכן להסתכן בניחוש שאפילו אהוד אולמרט ייזכר בהיסטוריה כמנהיג כזה, בזכות השמדת הכור האטומי הסורי, ומלחמת לבנון השניה הכושלת, שהביאה בפועל לעשור ומעלה של שקט יחסי בגבול הצפון, עשור שלא היה כמוהו בארבעת העשורים שאחרי מלחמת ששת הימים.   

בנימין נתניהו הוא תואם בן-גוריון, כי גם בן-גוריון היה מנהיג דגול ופוליטיקאי קטנוני, שהסתכסך בערוב ימיו עם כל האישים שליוו אותו לאורך דרכו הפוליטית הארוכה. אפילו בן-גוריון הגדול, מקים המדינה, בונה מסדיה ומייסד תשתיותיה, נדחק בערוב ימיו לשולי הפוליטיקה הישראלית.

לפני יובל שנים, בקיץ תשכ"ט 1969, לקראת הבחירות לכנסת השביעית, החליטו בן-גוריון וקומץ הנאמנים שעוד נותרו לו, להקים מפלגה חדשה, 'הרשימה הממלכתית' שמה. זאת אחרי שהמפלגה הקודמת שהקים במו ידיו, רפ"י, החליטה בניגוד לדעתו לשוב ולחבור למפא"י ולהקים עם מפלגות נוספות את 'המערך'. בבחירות לכנסת השביעית באוקטובר 1969 זכתה 'הרשימה הממלכתית' של בן-גוריון בארבעה(!!) מנדטים בלבד.

חצי שנה אח"כ בן-גוריון התפטר מן הכנסת, ובכך הגיעה לסיומה באופן סופי ועגום הקריירה הפוליטית שלו. כי גם הוא, כמו נתניהו, לא ידע לפרוש בזמן. לא הבין שי"ג שנות שלטון, מתוכן עשור רצוף, הן פרק זמן ארוך מדי לשלטון.

גם אם נתניהו זכאי מבחינה פלילית, ואת זה יברר בית המשפט, הגיע זמנו ללכת – גם כי שלטון ממושך משחית מוסרית, וגם כי רוב המצביעים כבר החליטו: הוא לא ראוי להישאר בשלטון.