שתוק, בני, שתוק
שתוק, בני, שתוק

לבת הקטנה שלי יש דובי שהיא מאוד אוהבת, דובי שימושי מאוד. בכל פעם שהיא רוצה לקבל משהו שלא מן השורה היא מבקשת בשם הדוב: הדובי רוצה שוקולד, הדובי עדיין לא רוצה לישון, וכן על זה הדרך.

וכיצד הדובי מגיב על השימוש בשמו הטוב? הדובי, כמובן, שותק, כי זהו תפקידו.

יש החושבים שזהו גם תפקיד הרבנים בכלל ובצה"ל בפרט. יש צורך ברב גדוד/ חטיבה/ אוגדה וכו', אבל תפקידו הוא לשתוק. רב שידבר ויאמר את דעת התורה ודעת ההלכה – כנראה לא יוכל להישאר בתפקידו.

זה מה שהבהירו לרבצ"ר בקבלת הפנים שלו לתפקיד: לפני שהוא נכנס הזמינו אותו לשימוע על מאמר הלכתי שהוא כתב. אם יסביר את מה שהנאורים רוצים לשמוע – יתקבל לתפקידו, ואם לא – כבר נמצא מישהו ש'יתיישר' ע"פ דרישות המערכת.

וזה מה שעושים גם לרב ש'דיבר יותר מדי', הרב צבי קוסטינר. במשך שנים רבות, במסירות עצומה ובשעות לא-שעות (כשעדיין חושך בחוץ, ושוב כשכבר חושך בחוץ) הוא שירת במילואים, הפיח רוח בחיילי צה"ל שבקורס רב"צים ופעל להצלחת הקורס. כך הוא גם מחנך את תלמידיו בישיבה ברוח התורה הגואלת, לשרת בגדלות, 'להגדיל ראש' ולפעול עם א-ל בצה"ל.

ה'בעיה' היא שהרב צבי קוסטינר גם מחנך לאמת, לתורת אמת, והוא העז לומר את דעת התורה ביחס לשירות נשים בצה"ל, דעה שאגב היא גם דעת הרבנות הראשית מהקמתה, לכל אורך הדורות.

כאן הוא כבר עבר את הגבול. מי שמו לומר את דעתו, הרי תפקיד הרב הוא לשתוק ולעשות מה שאומרים לו?! מכאן קצרה הייתה הדרך להדחתו מהקורס, ולא עמדו לו כל זכויותיו הרבות בצה"ל ובכלל.

כל זה היה לפני כשנתיים, אך לא די בכך. כעת רוצים להדיחו ממילואים בכלל, וה'רווח' הוא כפול:

  • הוא לא ימשיך חלילה להשפיע על צה"ל, חייליו ורבניו.
  • הרב"צים העתידיים, בוגרי הקורס, קולטים את המסר: רוצים להיות רבנים בצה"ל? שמרו על זכות השתיקה.

המסקנה המתבקשת מהם היא: שבו בשקט ואל תפריעו, אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים ולא מה שהתורה אומרת.

והפרדוקס זועק לשמים. הרי זה בדיוק תפקיד הרבנים: לומר את דעת התורה, לומר מה צריך לעשות ע"פ ההלכה היהודית ומהי האמת התורנית במצבים שונים.

אם לא כך, לשם מה בכלל צריך רבנים? בשביל ש'יאשרו' את מה שצה"ל רוצה, את מה שצה"ל עושה? אם זה המצב, אפשר לחסוך כסף רב ולבטל את מוסד הרבנות בצה"ל.

מה יעשו בחורי הישיבות

פעמים רבות נשמע קול הקורא כנגד חיילי ההסדר: למה כשיש לכם שאלות במהלך שירותכם הצבאי, אינכם פונים לרבנות הצבאית, מדוע אתם שואלים את רבניכם בישיבות ולא מדברים עם ה'מרא דאתרא' הצבאי, רב הגדוד, רב החטיבה או הרבנות הצבאית?

אקדים ואומר שזו שאלה טובה: הרבנות הצבאית מכירה טוב את המציאות בשטח ואת ההלכות הנוגעות אליה. בשנים האחרונות חלה התקדמות אדירה בתחום הזה: הרבנים הצבאיים עושים מלאכתם נאמנה, מחלקת ההלכה מוציאה פסקים וספרים לסייע לחיילים, הרבנות נראית ונשמעת בבסיסים – בפרסומים שונים, בנגישות לרב או למש"ק דת וקצין דת, ועוד.

ועם זאת, סתימת הפיות 'יורה כדור ברגל' לצה"ל עצמו. החייל מכיר את רבותיו בישיבה ומאמין בהם, יודע את דבקותם בתורה ומחויבותם לאמת. מנגד, הוא מכיר את המצב בצבא ויודע שרב האומר דעת תורה שאינה מקובלת על מפקדי הצבא – לא יימצא יותר בצבא. ממילא החייל חש שאין ביכולתו לסמוך בכך על המערכת הצבאית, והוא בוחר לחזור למוכר ולידוע, למקום שבו יש חופש ביטוי, שבו נאמרת דעת התורה בלא כחל ושרק.

המסקנה המתבקשת היא שהניסיון הזה לסתום את פיות הרבנים, לא רק שהוא לא מוסרי ולא הגיוני, הוא גם יוצר פעולה הפוכה: הרבנות הצבאית כמקור הלכתי נחלשת, האמון במערכת הצבאית נחלש (לפעמים בצדק ולפעמים שלא בצדק) ודעת הרבנים ה'מושתקים' נשמעת יותר ויותר.

ומכאן יוצאת הקריאה לראשי צה"ל, לאנשי הפוליטיקה וכמובן לתקשורת: אל תתנו יד להדחת הרב קוסטינר – הן משום הפגיעה בכבוד תלמיד חכם, הן בשם האמת והן לשם האמון של כולנו בצה"ל.