די להסטה!

כל מה שדחוף וחשוב נמחק - בגלל הפוליטיקה. מתוך טורה של סיון רהב-מאיר ב"ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , ט' בכסלו תש"פ

דעות סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר
צילום: ללא קרדיט

זה צירוף מקרים די מדהים. במקביל לשיח הפוליטי, ממש במקביל למסטיק הזה שכבר איבד מזמן מטעמו, השבוע האחרון הציף את כל הבעיות של המדינה, בזו אחר זו. לא הבעיות שליברמן מקשקש עליהן בפייסבוק, הבעיות האמיתיות.

זה התחיל בסרטון המזעזע של ילדי הדרום בזמן האזעקה. בלי פילטרים, בלי עריכה ובלי כתבים וצלמים, ראינו פתאום ילדים בוכים, רועדים, מתחננים. "אימא, לא בא לי כבר, אני מפחדת להיות בבית". התיעוד הקצר הזה מהסלולרי של האימא האשקלונית, רעות שפילמן-דרייר, הבהיר לנו לפתע כמה כבד המחיר המצטבר. כמה כל אזעקה היא מטלטלת, אפילו אם בחדשות אמרו שלא היו נפגעים ולא נגרם נזק, והמשכנו הלאה. הסרטון המשפחתי הביתי הזה מעיד כמובן על בעיה רחבה, שדורשת טיפול. האם החלטנו שמעתה, לנצח, ילדי הדרום יגדלו כך?

אחר כך הגיעה התאונה. ציפי רימל ובתה נועם, בת שלושה שבועות, נהרגו. פייסבוק מחקה השבוע פוסטים שבהם הגולשים לא כתבו נהרגו אלא נרצחו. נכון, צריך להיזהר. החקירה טרם הסתיימה. כרגע נראה שהנהג הפוגע, צעיר פלסטיני בן 18, נסע במהירות מופרזת והתנגש ברכב של משפחת רימל בעוצמה רבה. יש כאן שתי בעיות. גם תאונות הדרכים בכלל (יותר מ-300 הרוגים השנה) וגם הנהיגה הפרועה בכבישי יהודה ושומרון. האבא והבן במשפחת רימל עדיין מאושפזים. התמונה המשפחתית המתוקה, של האימא המחייכת והתינוקת הרכה, הזכירה לנו השבוע שאנחנו משלמים "מס הרוגי תאונות" כבד, ושהאכיפה ותרבות הנהיגה ביהודה ושומרון – צריכות שיפור. האם החלטנו לוותר על המאבק הזה?

בהמשך שוחרר המסתנן קסטה סיום-ברהה, מאריתריאה. הנתונים היבשים לגביו מבהילים: ביוני 2012 תקף ילדה בתל אביב, ובזמן שמשפטו התנהל תקף ילדה נוספת. עונשו היה שנת מאסר. כשהשתחרר המדינה העבירה אותו למשמורת בגלל סכנה לשלום הציבור, והוא שוחרר ב-2017, עם צו פיקוח. זמן לא רב אחר כך הוא תקף שוב. קסטה שוב נכנס לכלא, אבל לאחרונה סיים לרצות את מאסרו. כשהשתחרר, המדינה ניסתה שוב להעביר אותו למשמורת, אבל בית הדין למשמורת קבע כעת שזה צעד לא סביר שפוגע בחירותו. שלוש ילדות ישראליות כבר נפגעו. מה יותר חשוב כעת, חירותו של קסטה או שלום הציבור? יש לקוות שהלחץ הציבורי והתקשורתי שנוצר השבוע יוביל לערעור, אבל הסיפור הפרטי הזה מעיד כמובן על בעיה גדולה יותר.

כשסיימתי לראות את הסרטון הקשה מאשקלון, צוותי כחול לבן והליכוד קיימו עוד פגישה חסרת משמעות. כששמעתי מחברותיה של ציפי רימל סיפורים על אישיותה המיוחדת, נועדו גנץ ונתניהו למפגש ריק מתוכן. ובסוף השבוע, בעוד פעילים חברתיים מנסים לגייס את דעת הקהל ולמנוע את שחררו של קסטה, ליברמן הסית נגד החרדים, המשיחיים והערבים, ודרעי ענה לו לראשונה, בהשמצה נגד "הרוסים".

השיח שלנו נחטף. נלקח בשבי. שנה שלמה של אלק משא ומתן. שנה שלמה של אוויר חם וטינוף על מגזרים וציבורים, בלי שום משמעות מעשית של תיקון. שלושת הנושאים החשובים שלעיל דורשים מנהיגות, ריבונות, משילות, אכיפת חוק, יד קשה נגד פורעי חוק וטרוריסטים, לטובת האינטרס של כלל אזרחי ישראל. זה יותר קשה מסתם להסית ולקבל לייקים.

אפשר להוסיף לרשימה הזו גם את מחאת "אני שולמן", שבה התאגדו תוך כחודש וחצי יותר מ-150 אלף עצמאיים. זה שוב הפער הזה: להיכנס לקבוצת השולמנים ולקרוא על קשיי היומיום של העצמאיים, ואז לשמוע במבזקים שאיווט מתלבט למי לחתום.

זו לא הייתה רק שנת ההסתה, זו גם שנת ההסטה. הסיטו את תשומת לבנו מהדברים הבוערים באמת.