שהחיינו וקיימנו

עו"ד אליקים העצני , י' בכסלו תש"פ

דעות התושבים התפנו בהסכמה והתכוננו לחזור, ואז הגיע היועמ"ש. מבנה השוק הסיטונאי בחברון
התושבים התפנו בהסכמה והתכוננו לחזור, ואז הגיע היועמ"ש. מבנה השוק הסיטונאי בחברון
פלאש 90

ה"גנים" התבוסתניים באופי הלאומי שלנו התעוררו מחדש וכמובן מסביב לחברון, אלא מה? לכאורה, 'ביג דיל' - שר הביטחון התיר להרחיב את הרובע היהודי ב-70 משפחות, זה הכל, ועל זאת נתפס מחנה השלום להיסטריה: "שכונה יהודית בלב עיר ערבית? הולכים להבעיר את השטח, מפירים את החוק הבינלאומי!"

הגנים הללו של ההרס העצמי חגגו בגדול כבר בפרשה המקראית של 'המרגלים', אותם 10 מבין 12 שנשלחו לתור את הארץ והוציאו את דיבת הארץ רעה. והיכן היתה נקודת השבר שלהם? בחברון! פירות נפלאים הביאו משם , אבל שם גם הבהילו אותם החומות האדירות של העיר וענקיה ושם דימו את עצמם לחגבים והגיעו למסקנה שהארץ "ארץ אוכלת יושביה" ולכן - "לא נוכל"!

רק שניים, יהושע וכלב, לא נבהלו וקראו "עלה נעלה... כי יכול נוכל!", ועל כך ביקש הרוב לרגום אותם באבנים והעם זעק: "ניתנה ראש ונשובה מצרים!" מה זה, אם לא אב-טיפוס למתחולל היום בעם מסביב לארץ ישראל, ופלא-פלאים: שוב חברון עומדת במרכז המחלוקת : "נוכל" או "לא נוכל"?

הניסיון האחרון של יורשי עשרת המרגלים להפחיד את העם בגלל קניית נדל"ן בחברון ע"י יהודים, נעשה מסביב לרכישתו ואכלוסו של "בית השלום", בית גדול העתיד להכיל כ-18 משפחות, והוא - שומו שמים! - בתוך העיר חברון! איימו בשפיכות דמים ובנזק מדיני בל ישוער – וראה איזה פלא: כלום לא קרה.

שלטונות הצבא הציעו לנציג הדיירים לסגור לצרכי ביטחון קטע ברחוב הסמוך, אך המשתכנים-המתנחלים התעקשו שהכל יושאר כפי שהיה. הם לא חששו, וצדקו. עמותות-'שלום' ניסו אמנם לשסות בהם את ערביי הסביבה, אך לשוא. התגובה הערבית היחידה באה מצדם של רצפים, טייחים וכד' שהציעו את עבודתם להשלמת הדירות.

ולא לשכוח, שהרחוב החברוני בו עומד 'בית השלום', מול קרית-ארבע, רצוף עסקים ערבים שנפתחו אך ורק כדי לשרת לקוחות יהודיים מקרית-ארבע: מוסכים, חומרי בנין, מרפדיה, רופאי שיניים, וכד'. זה קרה לאחר ש'השלום' נעל את שערי הקריה בפני ערבים, כמו שנעל 90% מן העיר חברון ("H1" במפת אוסלו) בפני יהודים.

אחרי 'בית השלום' אוכלסו ביהודים סמוך מאוד למערת המכפלה גם 'בית המכפלה' והבתים המכונים 'רחל' ו'לאה'. גם כאן, אנשי ה'לא נוכל' ציפו וגם שיסו למהומות – ונכזבו. ליברמן בתפקידו כשר ביטחון סלל את הדרך כדי להחזיר לעמנו גם את מתחם חב'ד, שעל חורבותיו הקימו המרצחים תחנת אוטובוסים, וכך כמעט והושלמה עמידת דורנו במבחן-היכולת, "תיקון" לחטא המרגלים!

נותר רק כתם קרקע ריק ושומם אחד ברובע 'אברהם אבינו', שם היה לב הרובע היהודי ועליו הקימו הערבים שוק חקלאי, קמעונאי וסיטונאי, וגם הוא ננטש מזמן על רקע הטרור הערבי. כל 52 שנות השלטון הישראלי זועק הדם היהודי ששפכו כאן מרצחי תרפ'ט ותובע לתקן את העוול ולהחזיר את הגזלה, אבל מעין שיתוק אחז בכל ממשלות ישראל. עשרות קהילות יהודיות שהחריבה גרמניה הנאצית הוקמו מחדש ורק באתר הזה, מטרים ספורים ממקום הקניין העברי הראשון בא"י, הקפיאו והנציחו שלטונות ישראל את זירת הפוגרום.

כעת נתן סוף סוף שר הביטחון בנט את האור הירוק למחות את החרפה הזאת, ולא נותר אלא לברך "שהחיינו" (ולי, שאיבדתי לפני כשנה את אשתי האהובה והלא-נשכחת, נותר לכאוב על שלא זכתה אף היא לראות את החלום מתגשם).

לא פעם מידת סדום מעורבת אצלנו בקורטוב של חלם, כך כיסו כאן השלטונות את חולשתם ואת קוצר דעתם בשכבה עבה של משפטנות עלובה ונלעגת. הפולש הירדני, שלכל הדעות שלטונו בחברון היה בלתי חוקי, הקנה את כל רכוש הנדל"ן של היהודים הנרצחים והמגורשים ל-"אפוטרופוס על נכסי האויב".

בכל מקום נורמאלי, משחזר בעל הבית והשתלט על העיר - פשיטא, שהיה מחזיר את הרכוש לבעליו וגם מוקיע כעבריינות בינלאומית את המעשה הפיראטי של הירדנים שהתייחסו ליהודי שנת 1929 כאל "נתיני 'אויב'.

איזה אויב? הלא מדינת ישראל קמה 19 שנים אחרי כן! אלא, כל יהודי בודד נחשב אצלם לאויב, ואת הגזענות והאנטישמיות הזאת המשיכו שלטונות ישראל בהנציחם את הגזל הירדני. את חנויות השוק החקלאי השאירו בידי עיריית חברון הערבית (שהיום עומד בראשה מחבל-רוצח מורשע),וזאת מכוח "חוק הגנת הדייר" הירדני. מין פטנט שכזה: רצחת וירשת וגם...דיירת! בינתיים גדלה העיר חברון והשוק ברובע היהודי נעשה צר ל"דיירים".

הם פנו לעירייה שלהם, טענו שאין עוד מקום למשאיות לעבור וביקשו לעבור למקום אחר, זמין, נוח ורחב. הם נתקלו בסירוב מוחלט : אם תזוזו מן המקום, היהודים יחזרו לשם! והממשל היהודי שומע ומבליג. באו האינתיפאדות, ועל כורחם נאלצו להעביר את השוק למקום אחר, אכן – מודרני ונרחב. ועדיין עמדה ישראל בסירובה לשחרר את השוק, שהיה מעכשיו ריק ושומם.

הנימוק: גם כתם האדמה העזוב הזה הוא עדיין בחזקת "רכוש ממשלתי בדיירות מוגנת". לטובת מי? לטובת גוזלי הקרקע מבעליה המקוריים היהודים, שגם הם כבר אינם! כך הגן האפוטרופוס במשך שנים, על פאנטום של "דיירות", דמיונית ומופרכת, ומשפטני סדום טענו שפתרון חוקי – אין! עד שסוף סוף נמצאה עכשיו הנוסחה הגואלת, ואף היא עקומה ונלעגת: ישאירו את החללים של חנויות השוק לשעבר כמות שהם, ריקים אבל "מוגנים" - לטובת דיירי-הצללים הערבים. מעל ומסביב לחללים האלה יורשו היהודים לבנות .

הפתרון הזה יירשם יום אחד בספר הזהב של חכמי חלם. עם זאת, המתנחלים מאושרים. די להם בתוצאות. לראות שכל ישר מיושם בהתיישבות - מזאת הם התייאשו מזמן.