מתי נלמד לבחור נכון

במקום לחפש שיתופי פעולה כל ח"כ מתחפר בתוך מחנהו וגורר את כולנו לעולם התוהו, ל"טרלול", במקום לפיוס ולשלום

יערה שילה , י"ג בכסלו תש"פ

רגע לפני פיזור הכנסת, אני תוהה האם בחרנו נכון?

כל צד מעביר את האחריות למשבר לצד השני. אין הנהגה ואין שום מבוגר משמעותי שיאמר 'מספיק', יש לנו מדינה לנהל.

איך אנחנו כאזרחים, כולל אני, ממשיכים כרגיל? 

לשיתוק הפוליטי יש השלכות רבות קצרות טווח וארוכות טווח. מי העיקרים שמשלמים את המחיר העכשווי והעתידי? כמובן החלשים, והם אלו שיש להם הכי פחות קול וכח לשינוי המצב. לאחרונה התפרסם כי 130 קשישים נפטרו בביתם ואף אחד לא ידע על מותם. העדר תקציב לא מאפשר הקמת מסגרות עבור קשישים עריריים.

משלמים את המחיר גם הילדים בחינוך המיוחד. בכנסת הקודמת נערכה רפורמה שנתפרה חלקית ואת ליקויה מרגישים כבר, אם זה בנושא שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בכיתות רגילות, אם בנושא ההסעות וכיוצ"ב.

מערך גיל הרך בארץ לקראת קריסה, אין כח אדם, וגם מי שמגיעה מרגישה מנוצלת. מעמדה שחוק ומכך כולנו ניזוקים, ובפרט הילדים. רפורמות שנעשו בתחום אלימות נשית נעצרו. כספים ותקציבים קריטיים מעוכבים.

מבחינתי כל נבחרי הציבור שכחו את הבוחרים, אולי הבוחרים צריכים לעשות צעד חריף וקיצוני על מנת שיבינו את משמעות תפקידם. אילו היה אפשר שכל אזרחי המדינה ישתפו פעולה, הצעד הראוי היה שהקלפיות יפתחו אבל אף אחד לא הולך להצביע ורק אז היו נבחרי הציבור מבינים שלא ניתן כך לשחק באזרחים. לצערנו, מכיוון צעד זה איננו ריאלי, אין לנו ברירה ועל כל אחד שוב לעשות את חובתו האזרחית בפעם השלישית.

אלברט איינשטיין אמר שאי-שפיות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות, ולמקום הזה הגיע הכנסת, בפעם השלישית.

שני הבנימינים שוגים באשליות שבפעם הבאה תהיה הכרעה, ו"אני אמלוך". בחסידות, מפרשים את שבירת הכלים שבקבלת האר"י כאירוע שנגרם בגלל ש"כל א'[חד] אמר אנא [אני] אמלוך". "ועל ידי זה באו לידי מיתה" (מגיד ממזריטש, מגיד דבריו ליעקב, עמ' יז-יח).

דווקא ב-21 יום האחרונים, היה יכול להגיע תיקון מכיוון שכל חבר כנסת הופך להיות מלך – יכול להרכיב ממשלה רק במידה וייצור שיתוף פעולה עם חברי כנסת נוספים מחוץ למסגרות ולמחנות ולהשיג את החתימות הנדרשות, ולכן האחריות לכישלון איננו נופל על כתפי שני הביניימינים אלא על הכנסת כולה.

במקום לחפש שיתופי פעולה כל ח"כ מתחפר בתוך מחנהו וגורר את כולנו לעולם התוהו, ל"טרלול", במקום לפיוס ולשלום: "עולם תוהו עומד הוא לפנינו [...] כל זמן שכל אחד מתנשא לומר אני אמלוך, ואני ואפסי עוד. אין שלום בעצמנו, ואין שם ד' מופיע עלינו, [...] דאקריה [שנקרא] שלום" (הרב קוק, שמונה קבצים, ח, רנט). כשם שבבני זוג השכינה שורה כששורר ביניהם שלום כך גם בעם כולו. יותר מכל, צריכים אנו בימים אלו לשאת תפילה שה' יברך את עמו בשלום.