איך מחנכים פראיירים?

הרב נתנאל יוסיפון , י"ד בכסלו תש"פ

לפני כ- 80 שנה עלה הרב נריה זצ"ל עם תלמידיו לראש הגבעה בכפר הרא"ה והקים בה ישיבה. הישיבה החדשה סללה דרכים חדשות גם ישנות בעולמה של תורה, והביאה למהפכה של תורה בארצנו הקדושה.

בין השיטין, נסללה לה גם שיטה חינוכית ייחודית, שכדאי לכולנו כמחנכים – הורים ומורים, לאמץ אותה. לא בכל מצב, מתאים לאמץ אותה בשלמותה, אך נקודות ממנה וודאי ישביחו את דרכנו החינוכית. (כמחנך דגול, המשיך הרב נריה, שיום ההילולא שלו יחול ב – יט כסלו, את המגיד ממזריטש שאף הוא התעלה לשמי רום ביום זה, ואף הוא התבלט בתחום החינוך כמי שגידל עשרות גדולי עולם בעלי דרכים מגוונות. ועל כולם חופפת דמותו של המחנך הגדול יעקב אבינו, שגידל 12 שבטים לתורה ועבודת ה').

וכך סיפר הרב נריה על דרכו החינוכית בשנותיה הראשונות של הישיבה (שחר אורו, עמ' 502): "ברור היה לי שרק שיתוך מקסימאלי של התלמידים בניהול ענייני הישיבה יאפשר להם להתקיים ולהתפתח. לא היה שום סיכוי שתלמידים רעבים ללחם יחזיקו מעמד במוסד כשיש עליהם הנהגת - על סמכותית...

היינו יושבים ליד כוס תה ודיווחתי להם על הפגישות שקיימתי... התלמידים המייסדים ממש נשאו בעול, וההרגשה שמשתפים אותם ובונים איתם את הישיבה נתנה להם כוח לעמוד בסבל ובתנאים הקשים ביותר שעברו עליהם. אין דרך טובה יותר מאשר להקשיב למה שהנוער אומר, למה שהוא מרגיש, וכך לעשות אותו שותף ואחראי. כשמשטר בנוי על יסודות כאלה אין בו מרות ואין בו מרדנות...".

"יחד עם זאת הייתה סמכות", מספר אחד התלמידים, "הרב נריה הקרין סמכות. כשמישהו לא הניח את הדעת בהתנהגות, הוא רמז לו רמז עדין על כך, והרמז הובן".

מחנך גדול, הורה או מורה, יודע להקרין סמכות ולהוביל קו חינוכי, ויחד עם זאת לשתף את הצעירים וכך להפוך אותם לחלק מאותו קו חינוכי. כך המסרים החינוכיים אינם מוטלים על הילד מכוח כפייה חיצונית, אלא הופכים לחלק ממהותו ואישיותו. כשאדם נוטל אחריות על עניין מסויים, הוא מפנים וחי אותו, וזה הופך לחלק ממכלול אישיותו לנצח.

בכך נצעד בדרכו של יעקב אבינו. כאשר יעקב שומע על מעשה הנבלה שעשה שכם בדינה, "ובניו היו את מקנהו בשדה, והחריש יעקב עד בואם". ובהמשך, כשחמור ושכם מציעים בחוצפתם 'לקנות' את דינה, יעקב נותן לבניו להוביל את המהלך, ומאפשר להם לענות במקומו.

באותה שעה, יעקב הוא זקן עם ניסיון חיים עשיר של קרוב ל – 100 שנים, ואילו בניו הגדולים הם נערים צעירים באזור גיל מצוות (בראשית רבה), ובכל זאת יעקב משתף אותם ואף נותן להם להוביל את המהלכים הדיפלומטיים הרגישים.

אמת, יעקב לא מסכים עם כל מעשיהם של בניו, והוא מבקר אותם על חלק ממעשיהם בשכם, ובכל זאת – חז"ל דורשים את הפסוק "ויבואו על העיר בטח", בטוחים בכוחו של אותו זקן, ששמעון ולוי סמכו על הגיבוי של יעקב. המפרשים מבארים שיעקב התפלל עליהם או שלאחר מעשה, כשהכנענים תקפו בחזרה, יעקב יצא לעזרתם ונלחם. כך או כך, יעקב אמנם לא הסכים לכל מעשיהם של הצעירים, אך ידע לשתפם, לתת להם מקום, ולעיתים – לשלב ביקורת בצד גיבוי חלקי.

בכך המשיך יעקב את הקו החינוכי שלו מפרשת ויצא. בסוף פרשת ויצא, כשלבן ויעקב מגיעים להסכם הפרדת כוחות, כתוב: "ויאמר יעקב לאחיו, לקטו אבנים... ויעשו גל ויאכלו שם על הגל". וקשה – מי הם אותם אחים של יעקב, הרי יש לו רק אח אחד, עשיו, וגם הוא יוצא כרגע לקראתו בחרב?

עונה רש"י – "הם בניו, שהיו לו אחים ניגשים אליו לצרה ולמלחמה". גם כאן, יעקב מחשיב את בניו הצעירים כאחים ורעים, וחולק עימם את משימותיו החשובות.

וכדברי הרב נריה, שכשחולקים עם החניך הצעיר את המשימות, הרי הוא נרתם וחש אחריות, ומוכן להקריב בשבילם, כך הדבר אצל יעקב. כמה פסוקים אחר כך נאמר – "ויזבח יעקב זבח בהר, ויקרא לאחיו לאכול לחם...". כאן רש"י מפרש אחיו באופן אחר – "אוהביו שעם לבן". כלומר, עם הבנים שעמלו ובנו גל, אכל יעקב סעודת פועלים על הגל. לעומת זאת, את הזבח והסעודה המכובדת, שמטרתה נימוס, הגיש לאוהביו שעם לבן. מי שנרתם למשימה, לא זקוק לסעודות ופינוקים. (כפי שמפרש השפתי חכמים שם, שלא יתכן שיעקב עשה את המשתה בשביל בניו).

מכאן למדנו, לשתף את ילדינו ותלמידנו באחריות על המשפחה, החברה, והמשך בניין התורה והעם, (יחד עם הכוונה מתאימה) ומכאן יחושו חלק ובעז"ה ישאו את הלפיד הלאה ולמעלה לדורות הבאים!