אני דודה גאה!

ד"ר חנה קטן , י"ז בכסלו תש"פ

דעות ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן
צילום: עצמי

מוצאי שבת של קיץ מהביל. מבצע צוק איתן יוצא לדרך. החמסין מעיק. משדרי החדשות מזמזמים במטבח, מדווחים על פצועים והרוגים בכניסה לעזה. הראש הולם כמצלתיים מתכתיים. האם יפרסמו שמות?

צליל הטלפון מחסיר מליבי פעימה. אחותי, מעבר לקו, קולה מנותק , לא מוכר. אלעד נפצע קשה מאד. הוא בבילינסון מונשם ומורדם. פציעת ראש קשה ...

רק לאחר שבועות רבים, היא תיארה לי את רצף האירועים .. דפיקה בדלת. החלטית. ועוד דפיקה. אחותי  נועלת את הדלתות, באינסטינקט אימהי. היא מעבירה בראשה את פרצופיהם האהובים של ארבע בניה, כולם מפקדים קרביים, הצעיר בעזה ועוד בן מגויס. ליבה פועם כדהרת סוסים.

היא נעמדת עם הגב לדלת. דפיקה נוספת. ועוד אחת, החלטית יותר. היא פותחת.  מולה חאקי ועוד חאקי ועיניים טובות ומצח מקומט וקול נמוך ורך , קול מבשר. זה אלעד. הבן הקטן. בן 20....'מה קרה לו?' היא מבקשת לדעת...והם משיבים, עיניהם מושפלות באחת- 'מצבו קשה...קשה מאד...'

'הוא חי?', היא שואלת, ומחשבותיה מרצדות. היא מבקשת הנהון. הם מביטים עליה, אך מבטם אלם. נשימותיה המואצות ופניה הסמוקות משקפים את הדאגה הגואה. סרטים איומים מתרוצצים בראשה. היא נוסעת אתם...מבקשת לראות את בנה חי... וכל הדרך, בין פרק תהילים למשנהו, היא מנסה להשיג טלפונית  את אחד מהקולגות בבילינסון [אחותי רופאה ]. רק לדעת אם פתיל החיים עוד דולק.

מגיעים למיון, והיא מתקדמת בדילוג...היא רוצה לראות את אלעד...בכניסה לחדרי הניתוח, היא מתפללת תפילה חרישית, ונכנסת בחששות כבדים. מולה, שוכב אלעד, מונשם, חבוש כולו, ומחובר למערכת צינורות  מכובדת. היא ניגשת אליו, מלטפת את ראשו, רואה שהוא "שלם" ,היא מתפרקת. מתחילה לרקוד ולפזם מרוב שמחה, כדוד בשעתו. הבן שלי חי. ישתבח שמו לעד!

ומאז, עבר אלעד שלנו , גיבור ישראל, דרך ארוכה. לאחר שהתאושש חלקית מהפגיעה הקשה והתייצב המודינמית, הוא הועבר למחלקה נוירוכירורגית  שם התגלתה דלקת קרום המח, אלימה במיוחד, שאיימה להכריעו בשנית. הוא איבד עין, ושמיעה באוזן אחת, חוש טעם וחוש הריח, והוא עבר ניתוחים רבים. והוא נושא יום יום, שעה שעה בגופו ובנשמתו את זכר הקרב ההוא, ונושא יום יום, שעה שעה, את הזכות של נתינה אינסופית למעננו, והוא אחד משרשרת ארוכה של גיבורים אלומים, שקמים מידי בוקר ליום חדש של התמודדות.

ועם כל זה, בפציעה טמונה גם פוטנציאל לצמיחה. וכך היה אצל אלעד, ובגדול. הוא עבר תהליך מדהים. נסע מספר פעמים לארצות הברית להרצות לפני קהלים רחבים מטעם FIDF , ולהגביר את האהדה לישראל, וגייס תרומות נאות למען החיילים. הוא סיים לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, הספיק לטייל, ובע"ה ימשיך לתואר שני בשאיפה לעזור ללוקים בתסמונת פוסט טראומתית. ומה שהוא הספיק ללמוד ולאמץ אל ליבו בחייו הקצרים, רבים וטובים החמיצו לאורך ימים ושנים..

ואני, הענייה ממעש, באתי להצדיע, לך, אחיין יקר, גיבור ישראל- לך ולחבריך, על מתנות החינם שאתם  הענקתם לנו, וממשיכים להעניק לנו יום יום שעה שעה. אני גאה להיות לך לדודה.