בחגיגיות מעושה של ימים שנתיים, כמו יום האישה, יום האהבה ודומיהם- יתכנסו אלפי תלמידים, הורים ואפילו ראשי ערים ויביעו תודה למורים ברחבי הארץ. כן, גם בישראל, נוסד מנהג שבו מקדישים פעם בשנה יום הוקרה, הערכה והצדעה לפעילותם ותרומתם של מורים בישראל.

קשה שלא לתהות מהי התועלת בימים מסוג זה- מלבד היום עצמו שאולי משתיק את מצפונינו באמצעות מחוות נחמדות. ואולי אף רב הנזק מן התועלת- כאשר הפער כה גדול בין יחסינו אל המורים ביום יום לבין יחסינו אליהם ביום זה?

לאחרונה, התבשרנו על התוצאות המבישות של תלמידי ישראל במבחני פיז"ה. אין ספק, מדובר בתעודת עניות למדינת ישראל ולמערכת החינוך. במדדי קריאה, מתמטיקה ומדעים אנחנו "מתהדרים" במקומות הראשונים מהסוף, קרובים מאוד למדינות עולם שלישי. רחוקים מלהיות "עם הספר" או אומת ההייטק שאנחנו מתיימרים לחשוב שאנחנו.

כמו תמיד, הכישלונות נותרים יתומים. קשה למצוא גורם שייקח אחריות על המצב ובהינתן זאת- כולם מחפשים אשמים: מערכת החינוך כושלת, אין מספיק תקציבים, שיטות הלימוד מיושנות וגם הדור הזה - על הפנים. אבל יותר מכולם "זכו" המורים בתואר האשמים המרכזיים למחדל.

זאת לא פעם ראשונה שאוכלוסיית המורים, בכל פעם מחדש חוטפת ביקורת ציבורית קשה- "המורים שחוקים, לא קשובים, עייפים" אומרים ההורים. "המורים זקנים, משעממים, קשוחים וקטנוניים" טוענים התלמידים. "המורים האלה, עם החופשות המוגזמות, שנות השבתון והתנאים המופלגים", מצקצקים רובנו. "המורים צריכים להיות משכילים, איכותיים ומעודכנים יותר, להגדיל ראש, להבין לליבו של הילד, להבין שהדור השתנה" נוזפים מקבלי ההחלטות והפרשנים.

האמת היא? לא במורים טמונה האשמה. אלה בשיטה כולה. המשכורות הנמוכות אותם מקבלים המורים והתנאים הירודים מורידים את דרישות הסף למקצוע ההוראה ומוזילים את מעמדו של המורה. הגיע הזמן להעלות על נס את המורים שלנו, אשר פוגשים את ילדינו יום יום ומשפיעים על הדורות הבאים, לכבד את המקצוע, לכבד אותם ולהחזיר את מעמדם.

מבחני פיז"ה הם עיוות הכלי שבו מודדים הצלחה והתקדמות של תלמידים. אבל זה כבר למאמר נפרד. הכישלון של תלמידי ישראל והציונים הנמוכים הם לא מהות הכול. מורה, על אחת כמה וכמה מחנך, שעומד בכל יום מול עשרות תלמידים הוא מזמן כבר לא כלי להעברת מידע. הוא אולי הכול חוץ מזה. הוא נכנס מידי בוקר ופוגש את עולמם המורכב, הבעייתי ולפעמים הטראגי של כל אחד מהם ואחראי עליהם. פעמים רבות הוא משמש כמורה, הורה, עובד סוציאלי, חבר ולפעמים אפילו קצין מבחן. הוא מציל מידי יום עשרות תלמידים, דואג שלא יפלו לבריונות פיזית או ברשת, שלא יפגעו מאלימות בבית, שלא יגיעו רעבים לבית הספר. המורים שלנו עובדים קשה.

ובתמורה לכך? הם נאלצים לעמוד מול אימתנות הורים ודרישות המערכת הבלתי אפשריות בתנאים הנוכחיים, דרישות אשר מייצרות עומס גדול על משרת המורה שלא מאפשר לו להיות המחנך שאנו שואפים שיהיה לצד המורה שמצליח להביא את תלמידיו להישגים משביעי רצון. מבחני פיז"ה לא מודדים עד כמה המורה הוא מבוגר משמעותי לתלמידיו ועד כמה הוא משפיע על עיצוב אישיותם.

אז בואו לא נקדיש יום אחד בשנה שבו אנו נזכרים להודות להם בדמות ארוחות בוקר חגיגיות ושי צנוע לכל מורה, אני בטוחה שעל התודה הזו הם מוותרים. בואו נפסיק לזלזל בהם ונתחילו להתייחס אליהם בהערצה ובכבוד לו הם ראויים. בואו נגדיר מחדש את מדדי ההצלחה שלנו כחברה- כמו אצל התלמידים, גם אצל המורים.