תהליכי שינוי עמוקים דורשים הרבה זמן ואורך רוח. עד כדי כך, שבדרך כלל יימצאו תירוצים כבדי משקל לדחותם למועד אחר. כמה אחר? כמה שאפשר. כך בדיוק נדחה הטיפול במערכת המשפט.

ומה שהחל בצורך קל אולי לאזן בין החלטות שונות של השופט אהרון ברק שסללו את הדרך להתעלמות מן המחוקק, נבחר הציבור בחר שלא להתעמת, ובשתיקתו איפשר את היווצרות הממד הפרשני לעמוד מעל החוקי גרידא. הלכת אפרופים היא הדוגמה הבולטת ביותר לנקודה שבה המחוקק היה אמור רגע לעצור ולהבין שמשהו אינו כשורה. חבל שעבר מאז שנות דור.

צריך להבין, עד לפסק הדין בעניין אפרופים מקובל היה במשפט הישראלי שכאשר לשון החוזה ברורה, בית המשפט יפרש את החוזה על פי לשונו. השופט ברק, כחלק מגישתו הפרשנית הכללית, זו שבעצם תפסה את השופט כבעל דרגת הבנה נעלה משאר בני האנוש, קבע כי אין דבר כזה לשון ברורה: 'ניתן לקבוע כי הלשון היא ברורה רק לאחר *שהשופט סיים את המהלך הפרשני*. כלומר עד שהשופט לא נתן את דעתו למילה, למילה אין משמעות. מהלך נרקיסיסטי עד כדי כך שאפילו במיתולוגיות האלילים היוונים אין סיפורים שכאלו.

גם מדיניותה השנויה במחלוקת של המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, הרבה יותר שערורייתית ומפחידה ממה שהאזרח הפשוט יכול להבין, אם הוא חושב פעמיים על הדברים שזו כתבה לאורך השנים במפורש.

בספרה של זילבר "בירוקרטיה כפוליטיקה" משנת 2006, בה פרשה את משנתה היא הבהירה במפורש כי "הרשות המחוקקת הפכה לבלתי רלוונטית" ואת מערכת המשפט תיארה כבעלת שפה משלה שאת מרכז הכובד של ניהול המדינה העבירה ביודעין (שלא לומר בזדון) מן הציבור אל שכבת הפקידות המנהלית. האם ניתן בכלל לדמיין התבטאות אנטי דמוקרטית יסודית כל כך מפי עובד ציבור אי פעם? היה ניתן לקוות שכאשר משפטנית ברת השפעה תפרסם הגיגים שכאלו, יימצא ולו מחוקק אחד שתידלק אצלו נורת אזהרה אדומה. אך זה כמובן לא קרה. ולמה שיקרה? כולם יודעים איך זה נגמר במקרים של יעקב נאמן, אביגדור קהלני, רפול, רובי ריבלין וחיים רמון.

וכך הגענו לזמן הזה. לסיבוב השלישי של מערכת הבחירות המתמשכת. מצב שיצר הזדמנות קריטית לדרוש תיקון יסודי במערכת המשפט. ראשית מהסיבה ששופטי בג"ץ אשמים בהידרדרות אליה הגענו מלכתחילה. הם שפסלו את חוק הגיוס עליו נפלה הממשלה. הם שאישרו לתומכי טרור מן הרשימה המשותפת לרוץ, תוך פסילת מועמדים בימין באופן שקשה שלא לומר עליו שיש בו איפה ואיפה. הם שאפשרו שרשרת הדלפות קשות שהשתלטו על השיח הציבורי נגד ראש ממשלה באופן חסר תקדים.

כל זאת מוביל למסקנה אחת ויחידה והיא שחייבים לנצל את הבחירות הקרובות כדי לדרוש תיקון במערכת המשפט. תיקון דחוף. וכל מי שאוהב את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון וחפץ בהצלחתה חייב לדרוש זאת. כל מי שרוצה לראות את ישראל ממשיכה להתקיים כמדינה מתוקנת, וכמדינה שהיא יהודית וציונית. כל אלו חייבים לפעול להחזרת מערכת זו למקומה הראוי.

חשוב לזכור, נתניהו לא רק שהוא אינו הסיפור כאן ברמה האישית, אלא הוא קורבן בעל כורחו למערכת שבמידה רבה הוא זה שנתן לה להתפשט כעשב שוטה, על כל חלקת אדמה טובה בבניין הארץ. הוא פשוט נמצא שם עכשיו. המאבק הזה היה צודק גם אילו היה נמצא שם משהו אחר. המאבק הזה היה צריך להתחיל כשאהרון ברק כיועמ"ש, הדיח את יצחק רבין על חשבון הדולרים שהחזיקה אשתו בארה"ב. השינוי הנצרך אינו עניין של ימין ושמאל.

ממשלת ישראל הבאה חייבת לרסן את האקטיביזם הפוליטי של בג"ץ ולעגן את הפרדת הרשויות בחוק יסוד מיוחד המתווסף לחוק יסוד השפיטה. אם לא נעשה זאת בסיבוב הזה, אפשר לזרוק את הליך הבחירה שלנו היישר למקום שבו חושבת דינה זילבר שהוא ממילא נמצא. בפח.