להעביר את הלפיד

כשאלמד את השורות האחרונות של התלמוד, אביט על המספר שחקוק על זרועי השמאלית. 134105. מספר שקועקע בגופי על ידי הנאצים

אבינועם הרש , כ"ד בכסלו תש"פ

השבוע התקיים בתאטרון ירושלים סיום הש"ס במסגרת ארגון ה'תלמוד הישראלי' אולם גולת הכותרת הייתה ללא ספק הסיום של משפחת איכנולד שכלל: סבא בן נכד ונין שכולם משתייכים למשפחת איכנולד.

הנאום שנשא צבי איכנולד הוא אחד המרתקים והחשובים שתקראו בשבוע האחרון דווקא לאור החיבור יוצא הדופן בין היותו ניצול שואה לבין ההווה והעתיד הכל כך מפוארים ומרגשים שהוא חווה בארץ ישראל: כדאי לה למערכת החינוך לאמץ את הטקסט הזה ולהפוך אותו ללימוד ליבה שכל  נער ונערה יכירו אותו מקרוב:

"מנערותי הייתי איש של ספרים. הספר היה החבר הכי טוב שלי. בימי נעורי, כשהמרצחים הנאצים הבעירו את אירופה היהודית, הם החלו בשריפת הספרים. אחר כך שרפו גם את בתי הכנסת בליל הבדולח, ובסוף הקימו את מחנות ההשמדה. תמונת להבות ספרי הקודש הנשרפים, ובעיקר ספרי התלמוד שהיו בכל בית כנסת ובבתים רבים, לא משה מזיכרוני. רוב ימי עסקתי בתיקון אותה שריפה, בהוצאה לאור של ספרים. כנגד האש השחורה הוספתי אור וקודש, לתקן ולהוציא עוד ספרים מאירים בעם היהודי. כשהוצאנו לאור גם את התלמוד, הרגשתי שזהו ניצחון מתוק על המרצחים. הם ביקשו לכבות את האור היהודי, להשמיד את עם הספר ואת הספר - ואנחנו הוספנו אור של תורה.

"כנער בעיר בנדין בפולין, הכרתי מאות לומדי תורה. המראה של יהודים בבית הכנסת בשיעור הגמרא היה חלק מנוף ילדותי, כמו גם החיידר ובו הילדים המשננים פסוקים ומשניות. כמעט כל שכנינו וידידינו, כמעט כל הילדים שהכרתי, עלו באש ונרצחו, ועימם מאות דפי גמרא ורש"י ותוספות שהיו שגורים על פיהם ועלו עימם בסערה השמיימה. הצורר לא יכול היה לסבול את קולות הלימוד, את התורה ואת נושאיה.

"מאז שיצאתי מהתופת ומהמחנות ובחרתי בחיים, זכיתי יום־יום במשך עשרות שנים ללמוד ואף ללמד משנה וגמרא, לזכרם של כל בני משפחתי שנספו בשואה. כשביקשו ממני לערוך את חגיגת ה"סיום" שלי יחד עם הילדים וההורים לומדי התלמוד הישראלי, הרגשתי שזהו עוד ניצחון מתוק שלי ושל העם היהודי על מבקשי נפשנו : 80 שנה אחרי שהתלמוד נשרף מול עיני, אחרי שמהעם היהודי נותרו רק שרידים פצועים, מאות ואלפי ילדים והורים לומדים יחד, בכל העולם. מה היו אומרים חברי מילדות שלא זכו להינצל, לו ידעו שאני, לצד שלושה דורות של צאצאי - בני דובי, נכדי אופיר וניני טנא - עומדים כישראלים גאים על הבמה, בירושלים בירת מדינת ישראל, מדינת העם היהודי? האם היו מאמינים? כמה גדולה הזכות, וכמה גדולה החובה.

"כשאלמד את השורות האחרונות של התלמוד, אביט על המספר שחקוק על זרועי השמאלית. 134105. מספר שקועקע בגופי על ידי הנאצים. מספר שתכליתו הייתה, מעבר להשפלה, גם אמירה: 'אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד'. מהמספר, סמל הרוע, אחזיר את עיני אל הגמרא, אל המסע המופלא של 2,711 דפי הגמרא שאנחנו מסיימים, ואגיד: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה