הסיאוב של בית חשמונאי הגיע מהר. שמעון, אחי יהודה, בן הדור הראשון למרד המכבים, חיתן את בתו עם תלמי בן חבוב, איש רע שהסטנדרטים המוסריים שלו היו רחוקים מערכי המכבים.
תלמי הזמין את חותנו שמעון, את אשתו ואת שני בניו למבצר דוק השוכן מעל יריחו. שם, אחרי סעודה חגיגית הוא רצח אותם בדם קר.
השנים שחלפו השחיתו וסיאבו את בית חשמונאי. כשעלה לשלטון נכדו של שמעון, אריסטובלוס (שכינה את עצמו - 'פילהלנוס' – 'אוהב היוונים'), הוא כלא את אימו הורתו והרעיב אותה למוות. את אחיו אנטיגונוס הוא רצח כשחזר ממסע כיבושים מוצלח בגליל.
משם המצב המשיך להידרדר. העירוב בין השררה המלכותית להנהגה הדתית היה מושחת ומשחית. וכאן הבן שואל אביו, מה אנו חוגגים בחנוכה? הזהו ניצחון הרוח היהודית על תרבות יוון? העל בית חשמונאי הרקוב נשמח ונעלוץ שמונה ימים? לא חג גאולה יש לנו כאן, אלא חג ריקבון.
* * *
לחג החנוכה של בית שמאי אכן היה אופי טראגי. ביום הראשון הבית הואר באור שמונת הנרות, אבל משם ואילך האור דעך, נחלש ונמוג. לחג החנוכה של בית שמאי היה סיום מר. האור הגדול שהאירו יהודה ואחיו, טושטש ודהה עם הדורות.
בית הלל הלכו בדרך אחרת, הם הבינו שהמרד החשמונאים הוא רק התחלת תהליך איטי של תיקון. פך השמן הקטן שנמצא במקדש והאיר בדרך ניסית, אינו בודד. בכל דור ודור עומד לנו פך שמן קטן שמוגן מהרוחות הרעות המבקשות לטמא אותו.
בחנוכה אנו שמחים על פך השמן שהיוונים לא הצליחו לטמא ועל פך השמן שבית חשמונאי המסואב לא הצליח לטמא, ועל עוד פחים רבים שמעמיד לנו הבורא מדי דור ודור. הכוח האמיתי שלנו לא תלוי בשלטון כזה או אחר, הוא תלוי בתא הגרעיני של המשפחה היהודית שממשיכה להדליק כבר יותר מאלפיים שנה את נרות החנוכה.
(מבוסס על המאמר ''מהי גאולה חנוכה?'' שפורסם בשנה שעברה)