בימים ההם, בזמן הזה

חנוכה חג יפה כל כך, שכולו הפכים: החילוניות מאמצת באדיקות את החג, והאולטרא-אורתודוקסיה בזה לערכים הלאומיים "חזרה מלכות לישראל"

תגיות: מנחם רהט
מנחם רהט , כ"ח בכסלו תש"פ

1.

חג החנוכה הוא חריג בקרב כל חגי ישראל. הוא מקפל בתוכו תובנות, שחוגגיו מתקוממים נגדם בחיי היום-יום, אבל מעלים על ראש שמחתם בחנוכה. חג של היפוך תפיסות עולם, גם אם ממש לא מתכוונים לכך. 

זהו, כידוע, החג היחיד הנמשך 8 ימים; היחיד שמצוותו העיקרית, הדלקת הנר, היא מעשה דינמי שמשתנה מיום ליום: נר אחד, שני נרות וכן הלאה, באופן שאין יום דומה לחברו; הוא היחיד שנחגג בתוך חודשיים, ומועד סיומו אינו קבוע בלוח העברי (לעיתים הוא מסתיים, כמו השנה, ב-ב' בטבת, ולעיתים ב-ג' בטבת, תלוי אם באותה שנה מציינים שני ימי ר"ח טבת או יום אחד); והוא היחיד שאין לו זכר בכתבי הקודש – וזה רק על קצה המזלג, ואכמ"ל. 

2.

בין כל החריגים המאפיינים את חנוכה, בולט ההיבט הכי אוקסימורוני (אוקסימורון = בעל משמעויות מנוגדות) של החג. מצד אחד זהו החג שאותו מאמץ בכל לב הציבור הכללי (באיזה בית לא מדליקים חנוכיה?), אף שהוא מסמל את ניצחון 'הקנאות החשוכה'; ומצד שני, זהו החג הכי מנוגד ל'השקופע' החרדית, הסולדת מגילויי לאומיות גאה, צבא יהודי, מדינה יהודית וכיוצא באלה אירועים היסטוריים – ועל אף זאת נחגג בידי אחינו החרדים בדקדקנות של קוצו של יו"ד.

הפוך על הפוך. האמ-אימא של ההפוך. 

3.

בציבור הכללי, החילוני, זהו החג הנפוץ ביותר. לא רק חנוכיה בכל בית, אלא אף נוהגים בו כמנהג המהדרין מן המהדרין: כולם מקפידים להדליק נרות כל יום כמניין ימי החג (ולא מנצלים את הקוּלא של 'נר איש וביתו'), וחותמים בלי ניד עפעף ב'מעוז צור' 'הלאומני', שמחברו השחיל בתוכו אמירה כהניסטית: "לעת תכין מטבח מִצר המנבח", ובעוד שירי  'הדתה' מסוג "ימי החנוכה חנוכת מקדשנו".

והכל כמובן לזכר ניצחון החשמונאים 'החשוכים', בני אור, במלחמתם הלאומית/הלאומנית נגד בני חושך, המתייוונים ופטרוניהם היוונים הסלבקים.

4.

ואילו בציבור החרדי, ממש הפוך: חופרים בשאלות הלכתיות הרות גורל, כמו למשל מאיזו דקה בדיוק מדליקים (שקיעה או צאת הכוכבים) ומתפלפלים לגבי הדקה האחרונה שבה כלתה רגל מן השוק, ומהי כמות שמן הזית הזך שיש להדליק, ומה אורכן של הפתילות, ועוד תילי תילים של הידורים מהודרים. 

וכל ה'תיירה' הזו נדונה בעניינו של חג משופע בסמלים שאינם שייכים בעליל ל'השקופע': לאומיות יהודית, עצמאות יהודית גם כשאין משיח (לפי שעה), מלחמת חורמה באוייב מבלי להכפיף ראש, ואפילו 'ביטול תורה' רחמנא ליצלן, וגם פשע של 'התגרות באומות' וזקיפות קומה יהודית.

אין יותר הפוך על הפוך מזה: אלה מתייהדים ואלה 'מתחלנים' לשמונה ימים.

5.

אין ספק שמרד החשמונאים לא יכול היה לפרוץ בימינו. הציבור החילוני היה מפליל את החשמונאים בטענת קנאות דתית ומגדירם כהניסטים או סמוטריצ'ים; והציבור החרדי היה דווקא מוחה כנגד ה'התגרות באומות', וטוען שאין צ'אנס ל'חלשים ביד חזקים' ול'זדים ביד עוסקי תורתך', ומזכיר גם את שלוש השבועות, ושאין סומכין על הנס. הכל היה מקבל הכשר בד"ץ, לטובת ההשתמטות וההתבדלות, ושערי תירוצים לא ננעלו, כידוע.

6.

וכך יוצא ששני המחנות מחליפים תפקידים בחנוכה: החילונים נעשים ל-8 ימים שוחרי 'הדתה'; ודווקא הציבור שמקדש את החג בהדלקת נרות, באמירת הלל ובשאר גינוני יומא דפגרא, הוא זה שמזלזל בכל סממן של עצמאות יהודית עכשווית, אוטם עיניו מול נסי זמננו, שאינם פחותים מאלה שזכו להם החשמונאים: נס קיבוץ הגלויות שלא היה כמותו בכל ההיסטוריה היהודית והעולמית, שמבטא היענות שמיימית לתפילת 'מקבץ נדחי עמו ישראל' ומגשים את נבואות נביאי ישראל לכינוס גלויות ולשיגשוג כמעט מכל בחינה שהיא (כולל העובדה שמספר לומדי התורה בארץ ישראל דהיום, הוא הגדול מאז ומעולם), ושאר הפלאות שהופכות את מדינת היהודים למושא עולמי לקינאה: "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו". 

7. ואל תגידו לנו, אחינו החרדים, שיש לחגוג רק לזכר נס פך השמן והצלת התורה, ולהתעלם מנס הניצחון במלחמת העצמאות של החשמונאים והקמת המדינה היהודית החשמונאית. מי כמוכם יודע, שבשתי תפילות החג, 'על הנסים' ו'הנרות הללו' אין אף צל של איזכור לנס פך השמן, מה שהוביל את הרמב"ם להציב את נס החזרת המלכות לישראל, בראש נסי חנוכה: "וְחָזְרָה מַלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל יֶתֶר עַל מָאתַיִם שָׁנָה". 

אבל מה שהיה נָאֶה לְשַבֵּח בעיני הרמב"ם, אינו מעניינם של בעלי ה'השקופע', החוגגים בהתלהבות את נסי "בימים ההם", תוך התעלמות מתריסה מנפלאות "בזמן הזה", המתרחשות לעינינו ממש.

חג יפה כל כך. ממש הפוך על הפוך.  

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')