לא שמן, ניצחון

המילה ניצחון נתפסת היום כיהירה או קיצונית. מדוע אין בישראל "יום הניצחון"? כיצד עוד לא הוקם "מוזיאון הניצחון" למלחמות ישראל?

אלכס סלסקי , א' בטבת תש"פ

דעות כוכבי באוגדת עזה
כוכבי באוגדת עזה
באדיבות המצולם

מרוב פסטיגלים וסופגניות שכחנו מה הוא הסיפור המרכזי של חנוכה: ניצחון צבאי אמיץ של המורדים החשמונאים נגד היוונים ובשיאו שחרור בית המקדש. לא סופגניות במילוי ריבת חלב או בציפוי קוקוס וגם לא מרצ'נדייז של יובל המבולבל בהצגת הילדים שלו לחנוכה.

לקחנו נרטיב של ניצחון שהוא לא משל או סיפור ספרותי, אלא אירוע היסטורי שהתרחש במציאות, אחד הניצחונות המפוארים של העם היהודי לדורותיו, והמרנו אותו בנרטיב של לביבות וסופגניות. נס פך השמן הוא לא האירוע המרכזי של חנוכה, והדלקת נרות החנוכייה היא לא הסמל האמיתי של חנוכה. הניצחון הוא הסמל המרכזי של החג הזה במורשת היהודית.

אך איך קרה שסיפור הניצחון הוצנע? בעיקר כיוון שבכל אלפיים שנות גלות היהודים חיו כמיעוט נרדף ומפוחד בין זרים. למרות שהיהודים תרמו רבות לפיתוח, בתחומי כלכלה, מדע ותרבות בכל מקום בו חיו, בתמורה הם גורשו ונרצחו. ככל שניסו להיטמע יותר, חטפו. ככל שרצו להסתגר יותר, נעקרו. באותם ימים לא הייתה כל תקווה להגנה עצמית בכוח הנשק, וודאי לא למדינה ריבונית משלהם. אם היו חוגגים חג של ניצחון צבאי, ועוד נגד עם אירופאי עתיק (כאשר רוב היהודים חיו במהלך אלפים שנות גלות באירופה), היו חושפים את עצמם ללעג, יותר שנאה ואלימות. כך עם השנים הפך חג החנוכה לחג של הדלקת נרות ומאכלי שמן. הילדים שמחים, השכנים רגועים.

החזרה למורשת הניצחון של החשמונאים הופיעה שוב רק עם התפתחותה של התנועה הציונית והקמת המחתרות היהודיות ביישוב היהודי בפלשתינה, שיהפכו לימים צבא הגנה לישראל. הציונים החלו להעניק פרשנות מרחיבה והרואית לחשמונאים ולמכבים. על שמם ניתנו שמות לאירועי ומועדוני ספורט, סימן לכוח וגבורה. סמלי ומרגש שקבוצת הכדורסל המובילה של ישראל שמשחקת בכל רחבי אירופה נקראת על שמם של אותם גיבורי חנוכה, המכבים.

עם שהיה אלפיים שנים מפוחד, לא יכול ב-120 שנות ציונות ו-70 שנות ריבונות להתרגל לכוח. הדבר ניכר לא רק בתחום הזיכרון הקולקטיבי ומועדי ישראל, הדבר ניכר גם ביחסינו עם העמים האחרים. אנחנו עדיין משקיעים יתר על המידה במאמץ לרצות ולהרגיע אותם, לשכנע שאנחנו שוכני שלום וצדק, העם עם הצבא המוסרי ביותר בעולם, גם אחרי שהם הוכיחו לנו אין ספור פעמים שזה לא עושה עליהם רושם. חלקם עדיין מנסים לשכנע אותנו, בשקרים וכזבים, שאין לנו מקום תחת השמש ושהמקום הקטנטן שאליו חזרנו, לא שייך לנו.

היום מדינת ישראל היא מעצמה עולמית. צבאית, פוליטית, כלכלית, טכנולוגית ומודיעינית. אך כנראה שלעד נחיה על חרבנו. האויבים שלנו עדיין מזהים אצלנו חולשה, פייסנות ופחד. לכן ממשיכים להילחם בנו. זאת קודם כל כי לנו חסרה תודעת ניצחון וביטחון בצדקת הדרך.

למרות שבמהלך 71 שנות ריבונותה, מדינת ישראל ניצחה מלחמות, ועשתה זאת לרוב כמעטים מול רבים, עדיין ישנו הפחד מלחגוג את הכוח שלנו. המילה ניצחון נתפסת היום כיהירה או קיצונית. מדוע אין בישראל "יום הניצחון"? כיצד עוד לא הוקם "מוזיאון הניצחון" למלחמות ומערכות ישראל?

חג החנוכה מסמל לנו את הצורך לחגוג ניצחונות, לשים סוף לגלות, בראש ורוח, רק אז גם מבקשי רעתנו ידעו כי יש כאן עם מנצח.